משוחחים: והשבוע – השינוי הקטן שהוביל לבכי גדול

הרב שפריי:

הרב שלמה, מה שלומך? תשמע סיפור.

לפני שמונה שנים הייתה איזה סוגיה שהגיעה לפתחי כראש ישיבה ע"י אחד הר"מים, והסוגיה היתה נער שנמצא בקצר מתמשך עם אבא שלו, אפס השפעה. גם בבית הוא גר בחדר אחר. הוא משתדל ליצור קשר עם הסבא והסבתא בכיוון חינוכי אחר לגמרי וגם בישיבה נוצרו בעיות. הוא הביא את זה לפתחי. מאוד מהר הבנתי שהשורש של הסוגיה מאוד רלוונטי, הוא הקשר בין האבא לבן.

זימנתי את האבא והתחלתי לדבר איתו על החיים שלו. אני לא מאשים, אני גורם לאנשים לספר לי. הוא אומר לי: תקשיב, אני כל השבוע בצבא, אני אבא של שבת. השנים הכי חשובות של הילד הזה כשהוא מתבגר, לא הייתי בבית. לא מכיר אותו, הוא לא מכיר אותי.

אני שואל אותו: תגיד, מה הסיכוי… אתה יודע, כשאתה מקבל את הרקע אתה מתחיל להבין שהכל מובן. אני אומר לו, וזה אכפת לך שזה המצב? היית רוצה שזה יהיה אחרת? מה אתה מוכן לעשות בשביל זה?

הוא אומר לי: אני מוכן לעשות הכל.

כתבנו יחד מכתב: לכבוד בני יקירי, בשנים האחרונות התרחקנו מאוד אחד מהשני. אפשר לומר שאני כמעט לא נוכח בחייך. כשאני חושב על זה היום, אני מבין שבזמנים שאתה היית הכי זקוק לי, פשוט לא הייתי שם בשבילך. נוסע בתחילת שבוע וחוזר בסוף השבוע עצבני ורעב. ואז שוב פעם שבוע הבא. אני מיצר על כך מאוד ואין לי שום כוונה להמשיך לאבד אותך. אני נחוש לעשות כל מה שנדרש על מנת לחדש את הקשר איתך, על מנת שנתקרב אחד לשני ותוך כך אני מתכוון לבוא ממקום עבודתי פעם בשבוע אליך לישיבה במשך שעתיים. אנחנו נהיה ביחד. אתה תבחר על מה לדבר, אתה תבחר מה נעשה ביחד בזמן שמוקדש ממני אליך באהבה. עד כאן בסדר?

 

הרב רוזנשטיין:

מיוחד.

 

הרב שפריי:

כשהרגשתי שהשעה בשלה, ביקשתי לקרוא לילד. וכשאני נוכח שמה, האבא נוכח והמחנך, הבן יושב ליד האבא והאבא מקריא לו מתוך הכתב והקול שלו רועד וכשהוא מסיים לקרוא את המכתב, שניהם מתפרצים בבכי ונופלים אחד על השני.

 

הרב רוזנשטיין:

סיפור מפעים.

 

הרב שפריי:

בעצם, בסוף מה שאני בא ואומר, בהמשך לשבוע שעבר בו דיברנו על דפוסים הוריים, אנחנו יודעים שהורה מוכן למסור את נפשו עבור הבן שלו ולספק לו כל צורך נפשי, רגשי כזה או אחר, לא משנה במה זה כרוך.

הוא פחות מוכן לעסוק בעצמו ובהתמקמות שלו מול הילד ובמה שמנהל אותו מול הילד, כי זה מאיים עליו, כי זה עוסק בהתבוננות עצמית. אנחנו מעדיפים לברוח מהדבר הזה ואנחנו יודעים שהרבה הרבה הרבה פתרונות מגיעים דרך ההתבוננות הזאת, דרך התמקמות מחודשת.

למשל, אם אני מזהה דפוס של הימנעות מקשר וצריך לומר משהו, הימנעות מקשר לא חייבת להיות דרמטית. יש הורים שעוטפים את הילד שלהם בכל הצרכים הטכניים מלמעלה ועד למטה פלוס מע"מ, אבל אין שם איכות רגשית לנוכחות הזאת.

הרב שלמה, פסוק לי את פסוקך, מה התובנות שלך על כך.

 

הרב רוזנשטיין:

תראה, קודם כל, כל אשר אמרת, יפה אמרת. אני חושב שיש לנו אתגרים ביצירת הקשר בין הורים לילדים, יש את החסמים ואותם הצגת, אני רק אחזור עליהם בסיכום קצר, ויש את מה שנקרא הסור מרע.

יש את העשה טוב, ויש איך עשה טוב. יש את הפרטים בתוך העשה טוב. באופן כללי, ההימנעות מיצירת הקשר, כמו שהגדרת אותה, היא הימנעות שבאה משני מקורות. המקור הראשון הוא פחד ממה יבוא בחבילה הזאת של חשיפת המידע של מה שלומך והתשובה לא תהיה שגרתית של "ברוך השם". אוי ואבוי, מה יקרה אם הוא ירחיב ויגיד לי בדיוק מה הבעיה… זה מאיים עלי. תענה לי "ברוך השם הכל בסדר" ואז אני אדע, סימנתי וי על ה"מה נשמע" ונתקדם הלאה. זה דבר ראשון. הפחד הזה מ"מה נשמע", הוא פחד שמגיע ממקום כי אנחנו לא יודעים מה באמת נדרש, כי יש לנו חשש מה באמת נדרש מהאבא.

 

הרב שפריי:

בדיוק, והפחד שמא הוא אכן ירחיב בתשובה ומה אני אעשה עם זה.

במאמר מוסגר, יכול להיות שאני גם מפחד לשאול את עצמי מה שלומי?

 

הרב רוזנשטיין:

ברור. כל אדם מפחד לשאול את עצמו מה שלומו וכל אחד מפחד לעשות עם עצמו חשבון נפש, שזה א' ב', כמו שכל בעל עסק שמפסיד כסף בפיצריה שהוא פתח, מפחד ללכת לרואה חשבון ולשאול אותו למה הוא מפסיד כסף כל חודש, כי אין לו ראש לזה והוא עסוק בלהוציא עוד 50 אלף שקל על פרסום כי הוא אומר: או קיי, החושים שלי אומרים שאם אני רק אוציא עוד 50 אלף שקל, אני אסדר את העסק שלי, אבל הוא מוציא 50 אלף שקל ונהיה לו עוד 50 אלף שקל חוב בבנק.

 

הרב שפריי:

אתה מביא לנו מתנה לשיחה. אתה אומר, זה בדיוק כמו אותו בעל עסק שיודע שמשהו פה לא עובד והוא מחפש את הפתרונות בפרסום, הוא מחפש את הפתרונות בלהגדיל מכירות, והוא לא מוכן לשבת בקרביים של הביזנס שלו ולהתבונן. למה הוא לא מוכן לזה?

 

הרב רוזנשטיין:

הוא לא מוכן לזה כי אנשים פוחדים מניתוחים כואבים, דבר ראשון. זה מאיים עליו. אנשים פוחדים לשמוע את המילה: נכשלת או אפילו מסב-טקסט שאומר לבן אדם: תקשיב טוב, נכשלת, אתה לא באמת יודע לנהל עסק. הבעיה שלך שסיכמת סיכומים עם העובדים שלך שאתה עושה לעצמך חור בכיס, ולא משנה כמה כסף תוציא עוד, אתה תמיד תפסיד כסף, או פתחת את החנות שלך בכלל במקום שאין לו ביקוש למוצר שאותו אתה מוכר, אין לו היתכנות כלכלית.

לכן בן אדם אומר: עזוב, יישב פה עכשיו מישהו, יגיד לי תסגור את העסק הזה? לא רוצה. אני חושב שאם אני אשים את ה-50 אלף שקל, הבן אדם מנסה לסמוך על איזושהי אינטואיציה, הוא מורח את עצמו. לפעמים הוא גם משקר לעצמו והוא יודע במודע שהוא משקר לעצמו. לפעמים בתת מודע הוא יודע שהוא משקר את עצמו.

 

הרב שפריי:

בעצם אתה אומר שהרבה פעמים אנחנו יודעים היכן הבעיה אבל אנחנו מחפשים אותה תחת הפנס כי יותר נוח לנו.

 

הרב רוזנשטיין:

  • מחפשים מתחת לפנס. ב. משקרים לעצמנו במודע. ג. פוחדים מהניתוח האמיתי, למרות שלפעמים הניתוח האמיתי הוא ניתוח פשוט וקל, כמו הסיפור הידוע והמפורסם, שוב פעם, בדומה מבית עסק.

מספרים על חברה שהיו בבעלותה מאות ואלפי חנויות פנקייק בארה"ב ונקלעה למשבר כלכלי ועשו יום עיון, בעלי החברה יחד עם כל העובדים הבכירים. על מנת שלא נבייש גם את העובדים הזוטרים, הביאו גם את העובדים הזוטרים.

נכנסו לתוך אודיטוריום גדול, כולם ישבו וכל אחד אמר את התובנות שלו. אחד אמר: יותר פרסום, אחד אמר: נעשה פנקייק בטעם וניל, כל אחד אמר משהו אחר, איך מחלצים את העסק הענק מהבור הכלכלי.

ואז קמה עובדת זקנה ואמרה: גם אני רוצה להגיד משהו, ככה בסוף יום העיון. היא אזרה קצת אומץ. טוב, כולם גיחכו, או קיי. הבעלים היסה את כולם: מה יש לה להגיד?

היא אמרה: אני עובדת ניקיון בסניף בניו יורק ברחוב 46 ואני רוצה להגיד משהו. אנחנו נותנים יחד עם הפנקייק קופסה קטנה של ריבה כזאת, מייפל כזה, ועוד קופסה של ריבת תות. כשאני מורידה את המגשים של הפנקייקים מהשולחנות של הסועדים, אני שמה לב שהריבה השניה, ריבת תות, אף אחד לא פותח אותה. צנצנת קטנה, היא עולה לנו 26 סנט ואת כולן אני זורקת לפח שלמים. אני חושבת שאם נפסיק לתת את ריבת התות אלא ניתן רק את המייפל, נחסוך כסף. חבל על הכסף הזה, הולך לפח.

עבר גיחוך ענק בקרב הקהל. כאילו, על מה את מדברת? אבל בעל הבית אמר: שניה, שניה, רגע, רגע. בואו שניה. הוא קורא לרואה חשבון: תגיד לי, כמה אנחנו משלמים ברמה ארצית על ריבת התות הזאת? והעסק נחלץ ממשבר כלכלי עמוק. בסך הכל הערה של עובדת שראתה משהו והיא כלום, היא ראתה מבחוץ משהו קטנצ'יק וחילצה את העסק הזה ממשבר.

אני אומר שלפעמים אנחנו פוחדים. בואו לא נפחד. קודם כל תסירו את הפחד. ייתכן שמדובר על משהו שולי וקטן בהתנהלות של ריבת תות קטנה, צנצנת קטנה של ריבת תות שתשנה את הכל מהפסד לרווח. ופה אני מגיע למקום הזה של הפחד מלדבר והפחד מלשמוע, כי מי יודע מה יקרה. וכשאנחנו אומרים על קשר, אנחנו אומרים: מי יודע מה כרוך, מה זה דורש ממני הקשר הזה. ואני אומר דבר פשוט, זה החסם הראשון ובחלק של העשה טוב, ההורים צריכים להבין, מה שילד מבקש זה באמת, הגדרת את זה מעורבות ולא התערבות.

 

הרב שפריי:

הקריאה היא: הבה נסכים להביט במראה. זה רק עושה אותנו יותר טובים ויותר מדויקים!

 

הרב רוזנשטיין:

מדויק.

 

הרב שפריי:

אתה יודע, מה שאני אוהב להגיד לאנשים, יש רק משהו אחד שאדם מסכים וגם רוצה שאחרים יאמרו לו. אתה יודע מה זה? אם התפילין שלי באמצע המצח. אתה ראית מישהו שמתבייש בזה?…

 

הרב רוזנשטיין:

חזק. כמה עומק יש בדבר הזה. זה משפט של בעלי מוסר, המשפט הזה. חזק ביותר.

בשבוע הבא נמשיך לעסוק בחלק של המעורבות ההורית, עד כמה עלינו ההורים להיות מעורבים בחיי הילדים המתבגרים.

 

הרב שפריי:

גם בעניין זה יש סיפורים מרגשים, על כך בשיחה הבאה בע"ה…

תוכן קשור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד על הבמה

קבל את המגזין
ראשון למייל:

במה 69 הרב אברהם בייפוס מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה

'סגולות' לפרנסה

  בפרשתנו אנו לומדים על ירידת המן. דור המדבר לא היו צריכים להשתתף בהרצאות בנושאי אמונה וביטחון בכל הנוגע לפרנסה. היה ברור ומוחשי כל כך

'שבת שירה' – ישראל נדמין לקן ציפור

השבת הקרובה, פרשת בשלח, מכונה 'שבת שירה'. מנהגים מיוחדים יש לשבת זו, הקשורים לשירת הים וקשורים לפרשת המן. רבים אף קוראים בשבת זו פרשת המן.

אמנות ההתבוננות

יציאת מצרים היתה תלויה במשה רבנו. מרגע שנולד הוכן להנהיג את העם. ברגע היוולדו, כבר אז התמלא הבית אורה, ועל כן נאמר, "ותראהו כי טוב",

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן