מכניסי האורחים – הנם אנשי הדממה. בעידן שבו קיימת אובססיה תקשורתית והמצלמה הפכה ל'פרה קדושה', מהווים אלו את הניגוד החריף לכך. הם מפעילים מפעל-אדירים עצמאי של חסד, בלהט וללא-לאות, אך בשקט-בשקט, בצנעה כה יפה. ניתן לומר איפוא, כי מבחינה זו היהודים הטובים הללו שייכים לדור הקודם, הצנוע, אשר הכיר יותר את המעשה ופחות את המצלמה. יצאנו לסיור, כדי להכיר כמה מהאנשים המיוחדים האלה.
הכנסת אורחים במושב
שם: רבי עובדיה חבה
כתובת: מושב מירון
והיה ונקלעתם למירון ביום שישי, שעות ספורות טרם תפרוס השבת כנפיה על היקום, ותתורו אחר מקום להרוות נפשכם במשקה קל או בעוגייה פריכה, בדיוק בשביל זה יש את הכנסת האורחים של רבי עובדיה חבה.
היום, אין כבר מי שלא מכיר את השם המקומי 'הכנסת האורחים של עובדיה' במירון. תחת סככה אוורירית הסוככת על האורחים הרבים שצובאים על המקום, ישובים הם העולים לציונו של התנא האלוקי זיע"א ונהנים ממאכלים שבתיים ערבים לחיך. המערך הטכני כאן הוא מאולתר למדי; בלון גז זעיר, מים שמקורם מצינורות המחוברים לרכבים המקרטעים שמהווים מחסן זמני לתכולות השונות ופלטות רחבות וגדולות שקולטות את סירי-הענק המהבילים.
התפריט שלו עשיר, לא יחסר בו מאומה; דגים מתובלים בכורכום, אורז עם קמצוצי גזר, עופות, שתייה צוננת לרוויה, אגסים, מנגו, אפרסקים אדמדמים ואפילו קפה שחור, לטובת הבאים המותשים מן הדרך. "כשהיה חופש, הכנתי לילדים חביתות והגשתי להם מעדנים מדי יום", מספר מנהל הכנסת אורחים 'סעדני ואיוושעה', תוך שהוא פורק ארגזים של פירות עסיסיים, אותם נייד היישר ממחסנו המצוי בטבורו של מושב מירון.
אין אנשים רבים שמאכילים את באי הדרך בשעות אלו, של פניא דמעלי שבתא. הכנסות האורחים השונות הסמוכות לציון שובתות ורק חבה עובד ויגע באופן מעורר השתאות.
"יש לעובדיה לב רחב מאוד. אין הרבה כאלו", מעיד חיים, תושב הצפון שמסייע לחבה בפעילות כשבת-חיוך נסוכה על פניו. "הוא עושה זאת במסירות נפש, 24 שעות על השעון. כל פעם אנשים אחרים עוזרים לו".
ישועה בזכות הרשב"י
אז איך בעצם הכול מתחיל? זה קורה לפני 13 שנה, אז לוקה חבה במחלה הקשה מנשוא, רח"ל, שמעפילה עד למוח. הד"ר שטיפל בו, חרץ את אחריתו: 'יש לך ימים ספורים לחיות', הודיע לו בצער. חבה לא נואש. הוא פנה לציונו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי זיע"א ושפך את צקון-לחשו המיוסר. בתוך הדברים הוא נדר שאם ייוושע וימצא מזור למחלתו, הריהו מבטיח להיות עזר לתנא האלוקי ולהקדיש את חייו על מנת להכניס את האורחים העולים מירונה, לרבבותיהם. וחבה, כולם יודעים, חי ונושם ותוסס עשייה עד הרגע הזה.
סיפור פלאי זה, מהווה, לדבריו של חבה את סיפור הישועה הגדול ביותר, וממילא אין לו צורך להכביר בסיפורי ישועה לא מעטים שקרו לתורמים שתרמו לו. "לך ל'הדסה עין כרם', הוא אומר לנו, ופנה לד"ר וקסלר, ותשאל אותו: אתה מכיר יהודי בשם עובדיה? הוא יאמר לך כן. הוא אמר לי בזמנו: אם אתה חי זה רק בגלל שריבונו של עולם נותן לך את החיים. אין ברירה אחרת".
"יש לנו משאיות של ישועות שאינן לפי הטבע כלל", מדגיש חבה בשפה שלו. עד היום הספיק מעון הכנסת האורחים של עובדיה לאכלס רבבות, וליתר דיוק: מאות אלפים, אבל מנהל המפעל הגדול הזה, דווקא מצטנע ומדבר על מספרים קטנים בהרבה. בכל מקרה מדובר במאות ליום.
בימי חול, נראה עובדיה עושה כמה 'נגלות' של הלוך ושוב מהמחסן. הוא יגע ומיוזע ועדיין לא נלאה. השמש הקופחת אינה מצליחה להנמיך את האמביציה של האיש. אין לו אפילו פנאי לשבת אתנו לשיחה קלה. לאו איש דברים הוא – איש עשייה הוא.
סוכני שב"כ בסעודת השבת…
שם: משפחת קויפמן
כתובת: שכונת שמואל הנביא, ירושלים
ג', בחור מישיבה ירושלמית, הקיץ מאוחר משנת הבוקר השבתית. הוא סר לשטיבלאך המיתולוגי של שכונת בית ישראל בירושלים, "בית יעקב" וסיים את תפילתו השוקקה, אך כעת, לאן הפנים מועדות? חדר האוכל בישיבה כבר מזמן נסגר. האופציה הראשונית העולה על הפרק היא הליכה של מטרים ספורים במעלה רחוב שמואל הנביא, שבירכתיו, על גדות כביש 1, ממוקם לו הבית, שהפך לאבן-שואבת של רבים – "הבית של הרב קויפמן".
ביתו של הרה"ג רבי ישראל מאיר קויפמן, מכיל עשרות ומאות בחורי ישיבה מדי שבת. אף שהוא נמנה על חוג ה"נטורי קרתא" ואת ביתו מעטרים שלטי הצהרה של "יהודים לא ציונים", הוא מאכלס בלבו החמים, תחת חסותו את בני הישיבות.
כאן, בבית הנודף פשטות של פעם, תמצא ניחוח ירושלמי אוטנטי. הצ'ולנט יהיה שרוף ומבושל, תפוחי-האדמה חומים עד לעייפה. ממש עונג שבת אמיתי. אך לאחרונה עבר מבנה הצ'ולנט וצלם דמותו, מפנה דרסטי – אם פעם הוא היה מוגש בנפרד, השעועית, תפוחי האדמה והבשר, היום כל אלו בלולים זה בזה.
סעודתו של הרב קויפמן אורכת כשעה, ובמסגרתה מוסר המארח דברי תורה על הפרשה ומתבל אותם בענייני שעה אקטואליים.
יודעי-דבר שחים, כי פעם, בעיצומו של שולחן השבת ההמוני שערך, הבליחו בין הקהל סוכני שב"כ, בחזות חרדית, אך זה הדפם לבסוף.
אצל הרב קויפמן התנפצה זה מזמן התזה החילונית הרווחת, כי קנאות הנה שם נרדף לשנאה. הנה, בבית הזה שוררת חמימות שאין דוגמתה, דווקא כלפי בחורי-ישיבה שהשקפתם רחוקה כמזרח ממערב מזו של המארח הדגול.
בעקבות מה הקים הרב קויפמן את המפעל הכביר הזה? זה אירע לפני למעלה משלושים שנה, שנה אחרי נישואיו, אז הביט ברב מונדרר, שהחל את דרכו בתשי"ח כבר, ומכך ראה צורך לבסס גם הוא מפעל חסד כזה.
לפי עדויות ששלינו מהבית, הסיפור רחב-המימדים הזה החל רק לפני כשלושים שנה ברחוב הושע, מקום המגורים הקודם של הרב קויפמן. אך מיד אחר החתונה זה התחיל, במספר בודד של תלמידי בריסק, מיר ואחרים.
אביו של הרב קויפמן, רבי אברהם, תמיד הפטיר בפני בניו כי היה שש להכניס אורחים, אך אין ידו משגת, הבן-אבינו, שחים בפנינו הבנים-נכדים בתום הסעודה כאן, ראה זאת כצוואה. גם חמיו של הרב קויפמן, הרב יעקב הרמן, נודע, אגב, כמכניס אורחים מופלג.
אגב, לרב קויפמן מחותן שאף הוא מכניס אורחים נודע ופעם הפטיר הוא על כך כי "השדכן של הבנים היה אברהם אבינו", שכן שניהם מכניסי אורחים.
להרגיש בבית
מקום: משפחת דושינסקי
כתובת: שכונת שמואל הנביא, ירושלים
מפעל הכנסת האורחים "דושינסקי", ממוקם אי-שם ברחוב שמעיה, צמוד לשכונת ארזי-הבירה. כאן, סעודת השבת יכולה להיות בלי מפקח עליון ובצורת "אקספרס". הלחמניות הטריות, ביחד עם דגי-הגפילטע, המונחים היישר באריזתם, מחכים לגואל. בחדר נוסף ניצב לו סיר הענקים שבו מבעבע לו הצ'ולנט המהביל, רווי השעועית.
המפעל הזה החל והתקומם לו על-ידי הרבנית דושינסקי הי"ד, שנרצחה בפיגוע בקו 2 בשנת תשס"ג, אך מורשתה עדיין תוססת ופעילה. הרבנית דושינסקי הייתה כולה נתינה.
המיוחד אפוא בהכנסת אורחים ההמונית הזו, שזה בדיוק באותו סגנון ואורח שבו הכניס אברהם אבינו אורחים – הוא הציב וקומם אוהלים בצדי דרכים לטובתם של עוברי אורח, אך מעולם לא עמד על גביהם כגדול העומד על גביו. הוא נתן להם את תחושת ה"בבית" באופן טוטאלי. וכך גם בבית של הרבנית דושינסקי ע"ה – בן הישיבה יכנס, יגרוף לו מהצ'ולנט ולו העונג.
ארוחה אחרי הנץ…
שם: משפחת מונדרר
כתובת: שכונת גאולה, ירושלים
'משפחת מונדרר', הבית הממוקם לא הרחק מרחוב יחזקאל בירושלים, מהווה את הכתובת מספר אחת להכנסות אורחים מדי שבת. היא למעשה החלוצה בתחום, שהכול מחקים אותה. המשפחה החלה לארח בשנת תשי"ח, כאמור, ומאז היא צומת העצבים של תעשיית הכנסת האורחים הירושלמית. "איימיציבלע" – המאכל היהודי הנוסטלגי, שכולל את התפריט הצנוע של ביצה קשה חתוכה ובצל הבלול בה, הוא מאכל הבכורה בבית, ושני סירי צ'ולנט גדולים שנמצאים בחדר צדדי מדיפים ריח שבתי עמוק.
מהמטבח של המשפחה מוגשות מנות אישיות, הכוללות מגוון סלטים וירקות, כל אחד יקבל שירות אישי כאילו הוא האורח היחיד כאן.
המיוחד אצלו, למען האמת, הנה דווקא העובדה כי הוא הבלעדי שפותח את שעריו בתום תפילת ה'נץ', ולא רק אחרי התפילה הרגילה.
אפרופו נוסטלגיה: כל ירושלמי זוכר את הניחוח המיוחד ששרר בביתו של איש החסד, הצדיק רבי יוסף דייטש זצ"ל (על שמו הוקם על ידי בנו רבי משה שליט"א, ארגון "חסדי יוסף"). בביתו, לפני רבות בשנים, הייתה מונחת "חבית" של צ'ולנט", כלשון יודעי-דבר שנכחו שם, ולעולם כמעט תכולתה של החבית לא נסתיימה לה. והיו שם גם חומדי-לצון, שהיו מחזירים רעה תחת טובה, אך רבי יוסף הצדיק העניק כל העת, כי זו הייתה דרכו.
יין מהמרפסת
שם: הרב בנציון אוירינג
כתובת: שכונת שומרי אמונים
הרב ר' בנציון אוירינג, חסיד 'שומרי אמונים' ומתנדב זק"א, מוכר לכולנו בעיר מהתמונות הקשות והמדממות שבזירות הפיגועים שידעה (ויודעת, ליגוננו) ירושלים. התמונה שבה הוא נראה חובק בידיו תינוק מדמם בפיגוע שהתרחש בקו 2 בעיר, הפכה לתמונה היסטורית שלא תימחה זה עידן מספרי דברי הימים. אבל לא הכול יודעים, ואולי רק מעט יודעים, שאיש זק"א דנן הוא בכלל מכניס אורחים בלב ובנפש חפצה.
לבני ישיבות שמאחרים באופן חריג, תהיה כעיקרון ברירה אולטימטיבית: משפחת אוירינג בשכונת שומרי אמונים הסמוכה ונראית לכביש 1. בשעות הצהריים תחל סעודת השבת. לביתו יגיעו, וזאת יודגש, בעיקר בני ישיבות חסידים-אמריקאים. הסעודה אורכת באיטיות כמה שעות.
מלבד זאת, לא-רבים יודעים, אך רבי בנציון עושה במרפסת ביתו יין משומר ואוטנטי. היינו שם בשבת. הצ'ולנט רווי בבשרונים, ערב לחיך השבתי. המתארחים הנם, כאמור, בעיקר חסידים-אמריקאים מהישיבה הסמוכה. ויש כאן גם פלוס גדול: אוויר הרים צלול שחודר לבית בשל מיקומו הרם של הבית. "אנחנו כבר שלושים שנה בתחום", יסביר לנו המארח, הרב אוירינג. "אין כאן שום תורמים, והחובות מכסים למעלה-ראש, אבל אי אפשר להפסיק", מדגיש בעל-הבית הפתוח לכל, "שבת היא מקור הברכה".
