העיירה הפולנית לודז' המוכרת עוברת לאחרונה מתיחת פנים. בתים חד קומתיים נהרסים לטובת בתים חדשים שנבנים במקומם. מבחינת חוקר מכון 'שם עולם' זו הייתה הזדמנות פז לעקוב ואולי למצוא שרידים יהודיים מתחת להריסות. וכאלו אכן נמצאו.
"אחד העובדים שלנו ששוטט שם החל לדובב את הקבלנים (והם מודעים לזה שהוא 'בעניין') ובאמת באחד הבתים מתחת לרצפת העץ הוא גילה יריעות של ספר תורה. ברור לנו שהן מתקופת הגטו. מצבן של היריעות לא טוב כי שכבו זמן רב מתחת לרצפת עץ, חלק מקצותיהן אכולות, כנראה על ידי מזיקים שונים, אבל הכתב יפהפה. אנחנו מגלים שאנשים עשו מאמץ עליון כדי למצוא הגנה לחפצי הקודש שהיו יקרים להם מפז".
וזו רק הצצה קטנה לעולם עשיר ומסועף, שנחשף כאן לראשונה, של עבודת מחקר בשטח למציאת מטמוניות יהודיות בסביבות הבתים.
ה'שטיבל' העלום
זה קרה גם לפני מספר שנים בעיירה וורשא שבפולין. לשם בינוי מחודש, נהרסו מספר בתים באזור הגטו, שרידים אחרונים לבתים רבים שנהרסו שנים רבות קודם לכן, בייחוד בתקופת השואה.
ואז התרחש דבר בלתי צפוי בעליל: עליית הגג של אחד הבתים קרסה כמגדל קלפים תוך שהיא מגלה עמה גילוי מפעים: 'שטיבל' חסידי חבוי עמוס שלל של ספרי קודש, מגילות וספרי תורה ניצב בהדרו כאילו יד הזמן לא נגעה בו. "תמיד ידענו שבשעה שנסגרו בתי הכנסת הרשמיים בגטו היו בתי כנסת מחתרתיים שפעלו מתחת לאפו של הצורר הנאצי", אומר לנו הרב קריגר – ראש מכון 'שם עולם' הפועל זה כעשרים שנה בתחום שואה ואמונה, "אבל כעת, בהיקבץ שלל ספרי הקודש, חלקם חרוכים בשל מכונת האש הנאצית שפעלה בימי המרד, גילינו את ההיקף הגדול; אתה מגלה בית כנסת שלא רק עשרה התפללו בו, אלא לפחות מאה אנשים".
אבל זה לא הגילוי היחיד שמכון 'שם עולם' הצליח לגלות בתום מעקב ארוך ומייגע. "באותו אזור, מצאו בקיר חנוכייה ענקית שעד הרגע הזה אנחנו לא יודעים לחלוטין את סיפורה. זו חנוכייה די נדירה ביופייה ובגודלה, ויש מניצולי הגטו שטוענים שממש לא הרחק משם היה אחד מבתי הכנסת היותר גדולים בלודז' והחנוכייה הזו מזכירה להם את אותה חנוכייה שניצבה על תילה בבית הכנסת. ייתכן שזה נכון, אנחנו לא בטוחים בכך".
מזוודה מרגשת
עבודת ה'בילוש' העכשווית סביב ממצאים יהודיים מתקופת השואה היא מרתקת ללא כל ספק, אבל גם מצריכה כוחות ומאמצים עילאיים.
"אחד המקומות שערכנו בו חיפוש הוא הגטו בלובלין. שם לא מצאנו מסמכים רבים, אבל עודדנו את אחד מחוקרינו לערוך חיפוש בארכיון פורמלי בתיקים הקשורים לגטו בהקשר לתיקי המזון ולהתמקד בחודשים מרץ-אפריל, למניינם. ואז ממש התגלו אוצרות. למשל התגלה שבגטו בלובלין היה היקף של פעילות יהודית בלתי נתפסת. בשנת 41, עמוק בימי התופת, אופים שם כמות של קרוב ל-100 אלף ק"ג מצות (!). ואז אתה מבין שזו פעולה רחבה בהרבה של ערבות הדדית. יש שם רשימה עצומה של עיירות קטנות שאין להן דרך להתארגן כדי לעשות זאת והן סומכות על הגטו בלובלין כדי שימציא להם מצות. זו מערכת שלמה, מסועפת ומאורגנת שפועלת בתחום הזה".
שאלה שמסקרנת כל אחד: פעם הצלחתם 'לשדך' בין אותם חפצי קודש לבעליהם?
"כן. זה אמנם דבר נדיר מאוד, בפרט שברוב המקרים אין בעלות ישירה על החפץ. פעם גילינו מזוודה עם מסמכים וכמה תצלומים. מדובר על יהודי שנשלח מהגטו לאושוויץ והבטיחו לו שישלחו אתו מזוודה קטנה, שכמובן לבסוף לא נשלחה לשם. המזוודה כנראה נגנבה על ידי פולני מקומי, כאשר את החפצים היקרים מזמן נטל לכיסו, ואת המסמכים הכלליים השאיר שם במזוודה. מדובר במחברת שהיא בעצם יומן אישי.
"פרסמנו זאת לציבור ומתברר שהאדם עצמו נפטר רק לפני מספר שנים, ובתו גילתה את המסמכים וזו הייתה מבחינתה חוויה מאוד מיוחדת, כיוון שגם הייתה שם תמונה גדולה מאוד של הסבא והסבתא שלה ושל אחיו, שאת רובם לא ראתה ולא הכירה מעולם. כך הרי נראה עולמם של ניצולי שואה. אין דרך להראות להם את המשפחה המורחבת שנעלמה. זה היה רגע מרגש מאוד.
"מצאנו בזמנו סדרה של מכתבים של יהודי מלובלין, ר' צבי אלימלך תלמוד שמו – תלמיד חביב למהר"ם שפירא מלובלין זיע"א, ששרד גטו ומחנה העבודה בלובלין ותוך כדי שהייתו במקום כתב יומן אישי. זה מתחיל מקצין גרמני שכתב עבודה בהיסטוריה בגרמניה על… ה'מכון הגבוה ללימודים יהודיים חכמי לובלין', ובמסגרתו היה אמור לפגוש את הרב תלמוד. תלמיד הישיבה מצדו העלה על הכתב דברים שעשוי הוא לומר לחוקר הגרמני בהמשך. הכתבים שרדו. בתוכם נמצא יומן שערך בתוך הגטו, שכלל 'דף היומי' וענייני הלכה לכל תאריך.
"מאוחר יותר מצאנו דף עד מ'יד ושם' שקשור אליו. מתברר שהיה לו אח בצרפת שמילא דף על אחיו, אלא שכאשר פגשנו בדף – כבר לא היה הלה בין החיים.
"מצאנו פעם חפץ מרתק נוסף: אריזה של 'משלוח מנות' מנייר קרטוני עבה שנשלח בגטו וורשא של שנת תש"ג, ממש בערוב ימיו של הגטו. המשלוח, מתברר, נשלח על ידי גוף של עזרה הדדית והוא הכיל – ככתוב על האריזה – 100 גרם ביסקוויטים".
עצמות נפש ורוח בלתי נתפסות
"בשעתו, בימי הבראשית", הוא מספר, "נפגשתי עם פרופ' ישראל גוטמן – ראש המכון המדעי ב'יד ושם' ומי שהיה נחשב בישראל כהיסטוריון בעל שם בתחום השואה. איש השומר הצעיר. הבאתי בפניו מסמכים מרתקים מהגטו על הנהגה רבנית בשואה.
"כשהוא נחשף לחומרים הללו, הוא היה פשוט המום. הוא הליט עיניו על השולחן והפטיר: 'אתה יודע מה מצאת?'. אחד מהמכתבים היה של הגאון הקדוש רבי מנחם זמבה הי"ד, שבשנת תש"ג עוסק בשאלות עגינות. אנשים רעבים ללחם, בבחינת 'והיו חייך תלויים לך מנגד', אבל הם חוששים כעת על היום שאחרי, היום שערפל של עגינות יציץ את העולם היהודי.
"אנחנו במכון 'שם עולם' חדורים בהבנה כי הסיפור הזה חושף בפנינו את הגנום הנפשי של העם היהודי. בדיוק ברגע שלקחו כל יהודי וקילפו ממנו את הכל – את חוסנו, בריאותו, מזונו, משפחתו, ואפילו את שערות ראשו, והוא נותר חסר כל, השאלה כרגע היא מה כעת – דווקא כעת – הוא מוציא מתוכו. הוא יכול היה להוציא מתוכו חיה נרדפת. מפלצתיות. אבל רוב העולם היהודי מוציא מתוכו עוצמות נפש ורוח בלתי נתפסות.
"ולכן אני חושב שמסיפור השואה הזה, הסיפור האמיתי, אנחנו לא לומדים עליהם. דרכם אנחנו לומדים על עצמנו. מה יש לנו בפנים. מה נמצא ברובד העמוק ביותר בתוכנו. ולכן בן אדם שנמצא ברגעים פחות נעימים בחיים, הוא צריך לזכור מה גלום בקרבו.
"המסר עבורנו הוא ברור: אנשים מדברים רבות בנוסח של 'לזכור' את הנספים. כאילו מדובר במשהו עמום. אבל אנחנו לומדים דרכם מה ה-A.N.D הנפשי שלנו ואתו אנחנו הולכים הלאה – ואזי זהו סיפור עצום. מהסיבה הזו הסיפור השואתי איננו קשור דווקא במי שחווה את הסיפור. כי הנקודה הפנימית והשורשית הזו של היהודי היא שנחשפה בשואה ומדברת לכל אחד מאתנו. כל אחד – גם מי שמשפחתו מגיע מרקע אחר ולא הייתה קשורה עם השואה – יכול ללמוד מהפרק הזה משהו על עצמו ועל חייו האישיים. יהי רצון שאכן נזכור זאת ונפיק את הלקח".
