כיכר המחרשה, קיבוץ גבעת ברנר. יום שני, שעת דמדומים. רכב סקודה שחור עוצר לידנו כמעט בחריקת בלמים.
חלון הנהג נפתח והנהג, חבר הקיבוץ – מתברר, מבקש לדבר עם הרה"ג רבי אפרים הכהן שטיינקולר – רב בית הכנסת של הקיבוץ. לאיש קוראים גדי והוא מטפל באוטיסטים באמצעות רכיבה על סוסים. "תגיד", הוא שואל את הרב, "התגלה סדק באות ב' של התפילין שלי. מה עושים?" אני עומד משתומם ומשתאה לנוכח השאלה ההלכתית הזו. תוהה האם אני אכן נמצא בקיבוץ גבעת ברנר, הקיבוץ החילוני-חילוני שמאופיין זה עידן באנטי-דתיות מובהקת או שמא בק"ק גבעת ברנר…
אבל זו לא השאלה ההלכתית היחידה שמגיעה לפתחו של הרב שטיינקולר. "תגיד, כבוד הרב, האם מותר לי למול את העולל הרך?" שואל רון, חבר הקיבוץ, בשיחה טלפונית עם הרב, שקוטעת את שיחתנו.
זה קורה קודם לכן, כאשר אנו חולפים ביעף ליד משתלות גבעת ברנר. השיחה עם רב בית הכנסת בקיבוץ, המשמש גם ככתובת רוחנית לכל חבריו, נקטעת לא אחת. חברי קיבוץ, שאין צורך לומר – אינם בעלי חזות חרדית, מבקשים לדעת דבר הלכה.
"מדובר", מספר הרב שטיינקולר, "בבחור מהקיבוץ שלצערנו הגדול התחתן עם נכרית, ירחם ד', והבן גוי, אך הוא חפץ לעשות לו ברית. חשוב לו נורא שהילד שלו יהיה יהודי".
לא חולפות דקות ספורות של שיחה רגועה ולפתע מפר אותה קול צלצול נוסף. "רציתי לשאול, כבוד הרב", נשמע הקול מעבר לקו – שוב מאחד מחברי הקיבוץ, "הכלב שלנו כבר לא אוכל כמה ימים והוא מתייסר. האם מותר לי להורגו כדי שלא יתייסר קשות?"
"השאלות שאני נזקק אליהן מתוקף תפקידי, הן מדהימות", ממשיך הרב ובכך חוטף את שאלתי הבאה. "איך אמרתי פעם למורי ורבי הגאון רבי אברהם הכהן רובין שליט"א, מרבני העיר רחובות? אני צריך לדעת הלכות הרבה יותר מהרב הקלאסי. את הרב שואלים שאלות מהמטבח נוסח מזלג חלבי שהתערבב בבשרי. אל שולחני מגיעות שאלות מאתגרות, סבוכות וחמורות ביותר, כמו זו הנזכרת בראשונה".
* * *
ברוכים הבאים לקיבוץ גבעת ברנר הסמוך לעיר רחובות.
קיבוצנו זה איננו עוד קיבוץ. הוא סמל אגדי, כמעט שם נרדף לדור הקיבוצים המתנכר. ועוד לפני קיבוץ עין חרוד הנודע. אופי הקיבוץ הוא חילוני-מיליטנטי לכל דבר ועניין. למותר לציין במה מקבלים הדברים ביטוי. שבת ויום כיפור נשמעו כאן, עד לא מכבר, כמילים בסינית.
גבעת ברנר הוא מהקיבוצים הגדולים בישראל, שייך למועצה האזורית ברנר ושוכן מדרום לרחובות וממערב לכביש 40. כיום הקיבוץ מופרט, מסווג כ'קיבוץ מתחדש' ומונה כ-550 חברים וכ-2550 תושבים. על מנת להגדיל את הכנסות הקיבוץ, הוקמה בצמוד לקיבוץ הרחבה קהילתית יוקרתית – שכונת הדקלים המונה 184 משפחות.
באחרונה, לובש הקיבוץ החילוני המיתולוגי פנים חדשות. הוא חווה עדנה רוחנית. ר' יונתן קיטאי, יהודי חכם ובר-לבב, פוגש אותנו בבית הכנסת של הקיבוץ – כל ישראל, הממוקם בפאתי הקיבוץ. חזותו החיצונית כשל יהודי בני-ברקי טיפוסי; ציציותיו מתבדרות ברוח, והוא בקי בהלכי היהדות כיהודי מן המניין. "נולדתי בקיבוץ", הוא פותח. "אולם בשנת תשל"ג, אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבתי למקורות טיפין-טיפין".
ואיך קיבלו את זה בקיבוץ? ודאי חשבו שנפלת מהירח.
"בקיבוץ לא הבינו את זה. בתחילה החישו פסיכולוגית שדיברה על לבי לנטוש את דרכי החדשה – הזרה לרוח הקיבוץ. לא נותרתי חייב ונתתי לה שיעור בפסיכולוגיה: 'מה זו פסיכולוגיה?' אמרתי לה. 'אומרים שאתה לא בנורמה ומתכוונים להשיבך לזהות הנורמטיבית. נניח שאת רוצה להפוך אותי לקיבוצניק. הלא אם הייתי ברוסיה הקומוניסטית היית משכנעת אותי להיות כזה, ואם היינו בשבט אינדיאני, היית משכנעת אותי להיות קניבל. נמצא שאין כאן שוב אמת יציבה והיא נתונה למצבי רוח ומקום'. היא הבינה את אשר הבנתי אני, שאין להם את האמת כמו בתורה. הם מדברים איתך יפה, אבל האמת נעדרת".
מלחמת המזוזות בבית הספר
"אני רוצה לספר לך סיפור יפה מחיי הקיבוץ שלנו", נעור ר' יונתן. "כשהבת שלי למדה בתיכון האזורי, ערכו בו שבוע יהדות. במסגרתו נשאה מנהלת בית הספר נאום שבו היא הודתה ואמרה בפני ההורים: המון אנשים מאוכזבים מהחינוך שלנו, וגם אנחנו המורים מאוכזבים מכך. אנחנו מציעים לכם שאל תצפו ליותר מדי וממילא לא תתאכזבו…
"אמרתי לרכז השכבה: נגיד שאתה בעל רכב ואתה ניגש לבעל המוסך והוא מתוודה בפניך במילים הבאות: 'אתה מאוכזב, וגם אני מאוכזב מהשירות שלי, אולם אציע לך הצעה קוסמת: אל תצפה ליותר מדי וממילא לא תתאכזב', האם אתן לו אוטו לתיקון? הלא ברור שלא. בכך הרי אני מניח את כספי על קרן הצבי. על אחת כמה וכמה באשר לחינוך; אם אתם אומרים שאינכם יודעים לחנך, אז למה אתן לכם את הילד שלי להתחנך אצלכם? ופני רכז השכבה חפו".
"היה אצלנו בקיבוץ", הוא נזכר, "בחור שהגיע לבית הכנסת והחל לחזור בתשובה. הוא למד בבית הספר האזורי והוא ביקש מחבריו לכיתה: כעת אין מזוזה בכיתה, אכפת לכם שאשים מזוזה במשקוף הדלת? היו שם 'סוציאליסטים חרדים'. כל אימת שקבע מזוזה, למחרת מצאה מתגוללת ברצפה, רח"ל. כך שב המחזה המחפיר על עצמו יום אחר יום, משך ימים מספר.
"משפנה למנהל האדמיניסטרטיבי, השיבו בחדות: 'אין אצלנו בבית ספר מזוזות'. 'ומה שלום הדמוקרטיה?' תהה הנער המתקרב. הלה לא ידע את נפשו מרוב מבוכה. הלך למנהל בית הספר ושטח בפניו את הסוגיה. המנהל ביקש לשאול את ילדי הכיתה האם יחפצו במהלך יהודי זה ולמרבה הפלא התברר כי כולם נענים לכך בחיוב. משאל זה ערכו בקרב כיתות נוספות והנה, שוב למרבה הפלא, מתברר כי כולם נמנים על 'מנשקי המזוזות'. כך הביא בית הספר האזורי סממנים יהודיים מינימאליים אליו.
"אתה מבין מה המסר פה?" מצטרף הרב שטיינקולר ושואל אותי. "עד היום פשוט לא נתנו לילדים לבחור. זו לא הייתה כפייה דתית. זו הייתה כפייה חילונית".
"מעט מהאור", מסכם ר' יונתן קיטאי – עמוד התווך של בית הכנסת הקיבוצי, "דוחה הרבה מן החושך". והוא יודע על מה הוא מדבר.
מכפר חסידים לגבעת ברנר
הרה"ג רבי אפרים הכהן שטיינקולר, משמש, כאמור, רבו של בית הכנסת החדש-ישן. אני יושב עמו מחוץ לבית הכנסת. ברקע הרוח הקלילה המנשבת בחוץ והעצים השורקים קלות, אנחנו מבקשים ללמוד מעט יותר לעומק על טיבו של המקום – בייחוד מבחינה תורנית.
איך באמת מגיע בוגר ישיבת 'כפר חסידים' לקיבוץ חילוני מיליטנטי?
"תשמע, זה היה ממש באורח אקראי. לפני מספר שנים נקריתי למסור דברי תורה במסיבת חנוכה שנערכה בקיבוץ. זכורני, שדיברתי על החשמונאים וניפצתי את התזות החילוניות הידועות המדברות על 'המכבים' כסמל של כוח וגבורה פיזית. הפכתי את התובנות הישראליות-קיבוציות הקלאסיות.
"עם חתימת דבריי פונים אליי כמה משתתפים ובקשה בפיהם, אם אוכל למסור שיעור קבוע במקום. הסכמתי לבקשה. עם-זאת, אחד מהמשתתפים התריע בפניי שלא אעז להיכנס בשערי הקיבוץ בהופעה חרדית – קרי: כובע וחליפה. הייתה לכך רגישות גדולה. לא התפשרתי: 'אני נראה ככה, וכך גם אגיע לשיעור', הודעתי לו נחרצות תוך שאני מרגיע אותו ש'אני מבטיח לך שזה יסתדר'".
ואיך מקבלים אתכם בראשית הדרך? לא הייתה רתיעה מהרב ה'שחור' שפוסע בקיבוץ כבתוך שלו?
"בהתחלה לא הייתה כל-כך סימפטיה ליהדות. בעיתון המקומי פורסמה כתבה מתקוממת נגדי בפעם הראשונה שעשיתי אירוע בקיבוץ. ספגתי גם נאצות מאנשים שנרתעו מאוד מהיהדות. כיום, הקיבוץ נותר בעל אופי חילוני, אך יש בקרב חבריו אהדה גדולה לכל דבר שביהדות. כל מי שדורש משהו ביהדות, יש לו לאן לפנות".
תהלוכה על הטרקטור
אנחנו נעים לאיטנו בשבילי הקיבוץ, הפסטורלי-משהו. חולפים ליד 'מוזיאון אוצרות' 1928, או ליד בניין 'האסם', בניין ישן-נושן שעליו ציור של שעון לפי חודשי השנה. חדר האוכל הארוך נראה בתווך וגם מרכול הקיבוץ. דומה, שיותר מחיים מפכים, יש כאן סממנים מיתולוגיים מימי-חיתוליו של הקיבוץ.
הקיבוץ די-מטופח. חזות חדשה-ישנה לו. זו וזו בערבוביה. ליד באר המים, שכמובן איננו בר-שימוש כיום, אנחנו רואים חברי קיבוץ עושים 'הליכה יומית'. יורדים אנו במורד הכביש ומגיעים לכיכר המחרשה.
השמש שקעה כבר מזמן. נטו צללי ערב על הקיבוץ החדש-ישן.
תוכל לשתף אותנו ברגע אחד מהפעילות התורנית כאן בקיבוץ?
"אשתף אותך בשני רגעים כאלו: ראשית, בערב חג השבועות קיימנו מעמד 'הכנסת ספר תורה' לבית הכנסת. מי שניווט את התהלוכה החגיגית היה הטרקטור הקיבוצי, כאשר מאחוריו ישבו ילדי חמד מבני הקיבוץ. היו לי, ולא רק לי, דמעות התרגשות בעיניים. אתה יודע, הטרקטור הקיבוצי הוא סמל של הקיבוץ, של אנשי האדמה שהוריקו מעצמם כל זיק של יהדות ושיקעו עצמם בחיי האדמה. וכעת כאשר אנחנו רואים את המחזה הזה, שדווקא הטרקטור הזה משמש ל'הכנסת ספר תורה', הרי שזו כבר הצהרה, שנצח ישראל לא ישקר ושהצבע היהודי חוזר קמעא ללחיים של הקיבוץ.
"רגע נוסף רב-הוד, היה בשעות 'נעילה' של יום כיפור. הרחבה שמחוץ לבית הכנסת הייתה מלאה וצפופה באנשים שאוחזים בידיהם סידורים ומתפללים מעומק הלב. לא היית מאמין שאנחנו בקיבוץ גבעת ברנר. היית טועה שמדובר בבית הכנסת הגדול בירושלים".
לילה טוב, גבעת ברנר.
