לא בטוח שהבחורים הצעירים, בני ישיבת 'מעיין התלמוד' שישנו בבית הסמוך עמדו על טיבן של המצבות הדוממות שניצבות בחצר האחורית של הבית. שמא בכלל לא נכנסו בשער השחרחר נמוך הקומה. ברוכים הבאים לחצר האחורית של מירון, בית הקברות לנספי 'אסון המפולת' בציון הרשב"י.
לפני עשרות בשנים, כאשר הגר"מ שטרן שליט"א, רבה המיתולוגי של מירון, בנה את ביתו במושב סמוך ונראה לציון התנא האלוקי רשב"י, הוא הקים גרם מדרגות שיוביל לביתו, ובו בזמן גם הקים דרך נוספת לבית הקברות הישן שנמצא בסמוך במרחק נגיעה.
מצבה אחת מקדמת את פניי, זאת בשעה שהסיפור העגום הוא גדול הרבה יותר. זוהי המצבה המפוארת של "הרה"צ בנש"ק רבי יוסף דב רוזנשטיין זצ"ל". שלט שנתלה מתחת המצבה מבקש: "נא להדליק נרות במתקן בלבד!". מתברר, כי מידי שנה בסביבות ל"ג בעומר הופך הציון הזה למוקד עלייה לרגל לחסידים ואנשי מעשה שזכרו של המנוח הדגול הגיע אליהם.
הרה"צ רבי יוסף דוב הלוי זצ"ל היה בנו של הרה"ק רבי צבי הערש מברדיטשוב – צפת זיע"א ונכדו של הרה"ק רבי משה'לי מברדיטשוב- צפת – טבריה זיע"א, ונחשב כפארם של פארי החסידים בצפת ובטבריה. נמנה על בני העלייה בטבריה. שוקד היה כל ימיו בדברי תורה והיה מחשובי תלמידיו של האדמו"ר ה'פחד יצחק' מבאיאן זיע"א שהיה מכנהו בחביבות בשם 'מיין בערל'.
אני עושה צעדים נוספים לעבר קברים נוספים שעיני צדה אותם. האם אלו הקברים של ששת הנספים האחרים באסון? מתברר שלא. "פ"נ אבנר ב"ר יהודה ראף. נלב"ע כ' אייר התשי"ד". מצבה נוספת שוכנת בסמוך. "פ"נ העניו ושפל רוח מוהר"ר חיים אדרעי, נלב"ע כ"א תמוז תרצ"ה". מלבד אלו נמצאת עוד מצבה נוספת, נטולת אזכור.
לאחר חיטוט קל בין הקוצים הכסוחים אני פוגש שברי סלע. האם אלו מצבות לשעבר? קשה לדעת. בהמשך נבין שככל הנראה התשובה – לצערנו – שלילית.
הקריסה
נתחיל מהתחלה.
הקריסה. ליל י"ח באייר, ל"ג בעומר תרע"א, מירון.
המונים מתקבצים ברטט-גיל להילולה השנתית בקברו של הרשב"י במירון. השמחה הייתה גדולה והאווירה הייתה מרוממת. בין החוגגים היו אורחים מקהילות ישראל בעולם. המניין המשוער של החוגגים הגיע לראשונה לכ-10,000 איש.
הסופר יהושע בר יוסף מתאר זאת בספרו "עיר קסומה":
"צפת לא ראתה מעודה המון כזה… התלהבות של שמחה אחזה את התושבים. הכל הרגישו כי הנה הגיעה העיר לשיא פריחתה, וכי זכותו של התנא הקדוש עומדת לה גם בעניינים חומריים וצרכי הגוף, כשם שעומדת לה בעניינים רוחניים וצרכי הנפש.
"מתחם הקבר היה מלא וגדוש קהל רב שהצטופף על גג בית הכנסת ונערך לשיאה של ההילולה – רגע ההדלקה. בשעה היעודה, ניגש הרב רפאל דיין, שקנה את זכות ההדלקה הראשונה, להדליק את המדורה. ההמון המשולהב התפרץ לרחבה בשירה וריקודים ומספר שניות לאחר מכן, קרס מעקה הגג, שגרם למפולת של אבנים גדולות אשר קברה תחתיה חלק מהחוגגים. כ-100 איש אשר עמדו באותה עת על הגג נפלו מגובה של 8 מטרים לעבר חצר המבנה.
"40 נפגעו. 7 נהרגו מיד והפצועים פונו לבית החולים רוטשילד בצפת, שהיה סגור בגלל העדר תקציב ונפתח במיוחד לקלוט את הנפגעים. תושבים הביאו מבתיהם כלי מיטה ואמצעי חבישה לפצועים. מהדיווחים עולה שהטיפול בבית החולים בצפת נעשה במסירות רבה, אך 4 מהנפגעים נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. לאחר האירוע נסגר שוב ופעל לסירוגין כבית חולים עד הפעלתו בשנת 1918 על-ידי ארגון 'הדסה'. היום משמש כקמפוס המכללה האקדמית צפת".
העיתונות אינה חוסכת תיאורים קשים שהתרחשו לאחר קריסת הגג: "…וכה ניתך ברד של ברזל, אבנים ואנשים על הקהל שעמד למטה בחצר ויעשה בהם שמות. נחלי דם שטפו בחצר כמים".
הנגרים הובילו את האלונקות
בכתבה נמסר כי הבהלה הייתה נוראה. כל אחד חיפש אחרי קרובו וכל אשה אחרי בעלה או בנה. כולם חשבו ודימו באותם הרגעים הנוראים כי כל הנופלים והעומדים למטה מצאו את קבריהם מתחת לעיי המפולת, שכן במהומה הרבה שפרצה בקרב הקהל דחק כל איש את רעהו. למרבה המבוכה לא נמצא באותו מעמד אף רופא שיוכל לטפל בנפגעים, ולא היה מי שיגיש עזרה רפואית לפצועים…"
מתחם ההילולה בקבר הרשב"י לא היה ערוך למקרה אסון. המארגנים לא שיערו שאסון כלשהו אפשרי. עם קריסת המבנה, שררו בהלה, בלבול וחוסר אונים. הראשון שהתעשת והחל לארגן את מבצע הטיפול והפינוי היה מושל המחוז, איפנדי אראד. רופא העיר הגיש עזרה ראשונה, אך לא היו ברשותו האמצעים לטפל בפצועים הקשים. מצפת הוזעקו רופאים יהודים וערבים לטפל בנפגעים.
המושל פקד על נגרים מהכפר הערבי מירון להתקין מקרשים אלונקות להובלת הפצועים לצפת המרוחקת שלוש שעות, ושילם מקופת הממשלה לכל אחד מעשרות הסבלים. עוד באותו לילה התקיימו ההלוויות וההרוגים נקברו בבגדיהם סמוך לאתר הרשב"י. "מספרים שהמחזה בעת קבורת הנהרגים היה אחד המחזות היותר נוראים שאפשר לו לאדם לתאר לעצמו".
בהיעדר אמצעי ודרכי תחבורה ממירון לעיר צפת סמוכה (העולים למירון דאז היו מגיעים ברגל או רכובים על חמורים ופרידות), נאלצו לקבור את שבעת ההרוגים בבית עלמין מיוחד שהוקדש למטרה זו במורד ההר, במקום סמוך מאוד לציון רבי שמעון בר יוחאי, מתחת לכביש הגישה החדש שקיים כיום.
רק מצבה אחת נותרה על תילה
באחרונה, דיווח מנחם רהט, כאשר מומחה לגנאלוגיה מטעם משפחת שפר לדורותיה, החל לבנות את עץ המשפחה שראשיתה עם עליית החסידים תלמידי הבעל שם לטוב לארץ ישראל בשנת תקל"ז והתיישבותם בטבריה ובצפת, התגלו לבני המשפחה מאות רבות מיוצאי חלציו של רבי יוסף מרדכי שפר, מראשי חסידי קרלין בארץ ישראל, וביניהם גם שמו של אלמוני: "הבחור משה יוסף ב"ר שמחה שפר", מצפת.
לאחר חקירה התברר שהבחור משה יוסף שפר, שהיה בן 14 בפטירתו, היה בין הנספים באסון המפולת במירון שבו נהרגו עוד שישה מהחוגגים: הרב יוסף דב הלוי רוזנשטיין ב"ר צבי מברדיצ‘ב, צפת; הנער מרדכי איסר ב"ר נתן מילנר; הילד של ר‘ משה לייב מלודז‘; ר‘ ישראל מטיס, צפת; האשה מרת קליריל מאמאש, צפת; הנערה יהודית ב"ר זיידל לודמיר, צפת. בני משפחת שפר מטבריה פקדו את מקום קבורתם של הרוגי מירון תרס"א והזדעזעו למצוא במקום עזובה נוראה ומצבות מתפוררות.
רק מצבה אחת נותרה על תילה – מצבתו של רבי יוסף דב הלוי ב"ר צבי רוזנשטיין מברדיצ‘ב, שהיה כבן ארבעים בפטירתו במירון והניח אלמנה ושבעה יתומים. אחד מצאצאיו, הרב חיים רוזנשטיין ז"ל, הקים את השבט המפואר של המשפחה וצאצאיו הם שחידשו ביוזמה עצמית את המצבה על קברו של הסבא רבה שלהם.
ההרוג השמיני
המעשה המופלא עם ראש שושלת משפחת לודמיר, כפי שמספר הרה"ג רבי ישראל ליוש שליט"א מארגון "דרשו"
הרוג נוסף שלא נכלל בהרוגי אסון המפולת הוא גם בן למשפחת לודמיר הצפתית – הר"ר מרדכי זיידל שמו, שנפצע באירוע ולאחר מספר ימים – בער"ח סיוון, השיב את נשמתו לבוראה. בגיל 33 שנה בלבד היה בפטירתו. אודותיו מסופר נפלאות.
הרה"ג רבי ישראל ליוש שליט"א, מארגון 'דרשו', מספר, כי לפרנסת המשפחה עסקה אם הבית במכירת חפצים שונים, אותם היתה קונה בזול ומוכרת לסוחרים או לצרכנים פרטיים. בעלה הר"ר מרדכי זיידל זצ"ל, היה מחלק את יומו: בחלקו הראשון היה עוסק בלימוד תורה ובמסירת שיעורים לתלמידים, ורק אחר הצהריים היה מתפנה לעזור מעט לאשתו בענייני המסחר.
יום רודף יום. בקביעות יוצאת דופן היה הרב לודמיר בא לבית המדרש, ולעולם לא היה מבטל מלימודו לצורכי מסחרו. גם אשתו ובני ביתו היו יודעים, כי אין להפריע לו בלימוד לאף ענין, אף לא בענייני החנות.
פעם אחת הזדמן למשפחת לודמיר לקנות אריגים משובחים שהיו שזורים בהם חוטי זהב. מחירם היה זול מאוד, ולפי דעתם שווה היה לקנות מאריגים אלו כמות גדולה, ולמכור אותם לאחר מכן במחיר יקר יותר. לשם כך הם השקיעו כמעט את כל כספם, בתקוה שהכסף ישוב אליהם ועוד יכפיל את עצמו במהרה. אך השערתם היתה מוטעית, והם נתקעו עם הסחורה ימים רבים ואין לה דורש.
והנה פעם הזדמן לצפת סוחר עשיר מלבנון. הוא הסתובב בין הסוחרים וחיפש אריגים מעין אלו. הסוחרים, שידעו כי אצל משפחת לודמיר ימצא את מבוקשו, שלחו אותו אליהם. כאשר שמעה הגב' לודמיר את בקשת הסוחר – שמחה מאוד על ההזדמנות הטובה, להיפטר מהסחורה שאיש לא התעניין בה, אך כיון שזו היתה עסקה בעלת ערך רב שכל כספם מושקע בה, חששה לסגור אותה מבלי להיוועץ עם בעלה.
אלא שהיה זה בשעות הבוקר, בעלה יושב כעת והוגה בתורה והיא יודעת שהוא לא יתפנה בשעות אלו לעסוק בענייני המסחר. היא ניסתה להציע לערבי שיבוא יותר מאוחר, אך הוא סירב, וכיון שחשב שהיא מנסה להתחמק מלמכור לו את הסחורה, לחץ עליה לקרוא לבעלה כעת מבית המדרש ואף הציע תשלום גדול יותר עבור האריגים.
היא לא עמדה בלחצי הסוחר, ושלחה את בנה לקרוא לבעלה. כששמע הרב לודמיר את סיבת בואו לבית המדרש, שאל אותו האב: "הכל בסדר? כולם בריאים?", ומשהשיב הבן בחיוב, אמר לו: "תאמר לאמא שאבא לא בא באמצע הלימוד לסגור עסקאות". כשראתה האשה שבעלה ממאן לבוא, ומנגד הערבי ממאן לחכות לשובו מבית המדרש, ולנגד עיניה עמדה הזדמנות פז להחזיר לעצמם את כספם האבוד, הלכה היא בעצמה לבית המדרש, לנסות לשכנעו לבוא לסגור את העסקה, אך גם זה לא הועיל והוא נשאר בבית המדרש. הערבי כמובן לא המתין יותר ופנה לדרכו.
בשעות הצהריים כאשר שב הרב לודמיר לביתו, שאלה אותו אשתו: "אינני מבינה את פשר סירובך, הרי כמעט כל כספינו מושקע באריגים הללו. אם היית בא וסוגר את העסקה, הרי היינו מחזירים את כספינו, וממילא יכול היית לעסוק יותר בתורה, וכלל לא הייתי נזקקת לעזרתך מידי יום. עתה מצבינו נשאר דחוק, ושוב אתה מבטל מלימודך כל יום כדי לעזור בפרנסת הבית".
"נכון", ענה לה בעלה, "החשבון שלך צודק, אבל כשאני לומד תורה אני חשוב כמת כלפי הבלי העולם, ועם מת לא עושים חשבונות".
יום הפטירה של בעל המעשה, הר"ר מרדכי זיידל לודמיר זצ"ל, חל בער"ח סיון, הוא נטמן בביה"ח בצפת.
לסיפור – אותו סיפר אחד מניניו – נוסף נופך ממקור אחר. לפי שמועה זו, הסבא הר"ר מרדכי אף הוסיף להסביר לאשתו: "בכל יום כשאני יושב בבית המדרש ולומד תורה, עומד לידי היצר הרע וכועס, ובכעסו הוא שולח לבית המדרש את כל המניעות האפשריות כדי להפסיק אותי מלימוד התורה. אם אפסיק פעם אחת מהקביעות הזו ואצא מבית המדרש לכל סיבה שהיא, יצליח היצר במשימתו וישלח גם בימים הבאים מניעות נוספות, בדמות סוחרים או בדמות כל דבר אחר, וכשם שהצליח בראשונה, עלול הוא חלילה להצליח אף בשניה ובשלישית, ולכן החלטתי לבטל את ההזדמנות הנדירה להיפטר מהסחורה, ולא להיענות להצעה המפתה! הקב"ה הזן ומפרנס את כל בריותיו בוודאי ימצא דרכים אחרות לשלוח לנו פרנסה".
ואכן כדברי הרב כך היה, שיירת הסוחר הערבי התעכבה עקב אובך גדול שששר באזור, הסוחר נאלץ לשוב על עקבותיו, וכיון שכבר התאחרה השעה לאחר חצות היום, חזר הסוחר לבית הרב לודמיר וביצע את העסקה לשביעות רצון שני הצדדים.
משפחת לודמיר הצפתית הקימה לימים מאפיית מצות בלב העיר העתיקה – מול בית הכנסת האר"י האשכנזי. שנה אחרי קום המדינה העתיקה המאפייה את משכנה לשכונת גבעת שאול בירושלים והיא נקראת כיום בשמה הנודע: 'מצות יהודה'.
