חכמינו ז"ל גילו לנו ששמותיהם של המרגלים ביטאו את מעשיהם הרעים. כך מצינו בדברי הגמרא (במסכת סוטה דף לד:) המביאה, "אמר רבי יצחק, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד: סתור בן מיכאל, סתור שסתר מעשיו של הקדוש ברוך הוא, מיכאל שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן, אף אנו נאמר: נחבי בן ופסי, נחבי שהחביא דבריו של הקדוש ברוך הוא, ופסי שפיסע על מדותיו של הקדוש ברוך הוא".
ובדברי המדרש בפרשתנו (מדרש אגדה), יש אף תוספת לביטוי שמותיהם של המרגלים והנהגתם השלילית: "שמוע בן זכור על שם שלא שמע לדברי המקום, והעלה עליו כאילו שאל בזכורו. שפט בן חורי, על שם שלא שפט ביצרו. יגאל בן יוסף, שאמר ארץ ישראל מגואלת היא, לפיכך לא נכנס לשם. פלטי בן רפוא, פלט מעשיו הטובים שהיו בידו ונעשה רפוי מן המצות. גדיאל בן סודי, שאמר דברים קשים כגידים על הק-ל, ויצא ממנו סוד. גדי בן סוסי, שחתך דברי המקום והעלה סוסיא בארץ. עמיאל בן גמלי, לפי שהכהה כחו של ק-ל. סתור בן מיכאל, סתר כח המקום. נחבי בן ופסי, מלמד שהחביא האמת, ופסה האמונה ממנו. גאואל בן מכי, על שגאה לומר דברים אשר לא כן על הקב"ה, לפיכך נעשה מך".
כלומר, בעצם ידיעת שמותיהם, עוד טרם יציאתם לתור את ארץ ישראל, יכלו הכל לדעת מה תהא התוצאה ועם אלו "ידיעות" ו"הבנות" הם ישובו משם. מראש יכולנו להבין מה יאמר כל אחד מהמרגלים ובמה בדיוק יהיו שונים מהשניים האחרים, יהושע וכלב. כפי שמעיד המדרש עצמו מהי מהותם של שמות כלב ויהושע. כלב – על שם שבדברים שהיו על לבבו השיב למשה, ולא כדברים אשר היו על לב מרגלים. יהושע – על שהיה מבין ולא נתפס בעצת המרגלים.
***
והשאלה המתבקשת, אם כן, אם הכל היה כה ברור ופשוט, מה הטעם בכלל ששלחו אותם, מדוע לא דרש משה רבינו מכל שבט לשלוח אנשים אחרים שייצגו אותו, כאלו ששמותיהם אינם מעידים על שם סופם הרע – מוציאי דיבת הארץ רעה ומחרפי שמו של הקב"ה, כפי שאכן ראינו שכך אירע מיד עם חזרתם אל בני ישראל במדבר, גרימת הארכת השהות במדבר לארבעים שנה וכיליונו של כל אותו דור?
ובביאור העניין נראה כי יסוד נפלא למדנו כאן. אכן, כפי שהגמרא במסכת ברכות (דף ז:) אומרת "שמא גרים" – השם של האדם משפיע על מהותו ותכונותיו של האדם, וכך גם מצינו רבות בדברי חכמינו ז"ל שהאריכו בעניין השמות, כמו המעשה עם רבי מאיר (מסכת יומא דף פג: ) שהיה מדייק בשמות, אך בעניינים של קיום המצוות והיכולת לשנות את הטבע והמהות לכל אדם ישנה הזדמנות לעשות את הטוב והישר והוא איננו נפסל מראש ללא יכולת להוכיח עצמו. אכן, תורה"ק נותנת לכולם, גדול וקטן, מיוחס או פחות ערך, ואפילו לאדם ששמו מוכיח על מעשיו ועל עתידו, אדם שעל פניו כולם יכולים להתייאש ממנו וממעשיו הבאים, את המעמד השווה ואת היכולת להצליח להתגבר אפילו על מהותו הקלוקלת ולהגיע לפסגות רמות ונשגבות בעבודת ד'.
תורתנו הקד' לימדה אותנו כאן שהיסוד והכלל ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", אין הכוונה רק לחולי הגוף, כי אם גם לחולי כזה שיצרו הרע מקיפו ומכניס בראשו כי עליו להתייאש מעצמו ומסיכוייו לגדול ולהתעלות. גם אצל אדם כזה קיימת היכולת לצאת ממצבו ולהעפיל לדגות גבוהות. גם אדם כזה יכול להתגבר על כל המכשולים הנקרים בדרכו ולצאת ממצבו הרע.
בכוחם של דברים אלו לעודד ולהמציא נחמה לכל איש מישראל. בכל מצב בו הוא נמצא, גם אם נראה שחלילה הגיע לדיוטה התחתונה ביותר, גם אם נראה לו שהכל נסגר סביבו ואין לו יכולת לצאת ממצבו הרע, לעולם לא יתייאש ואף פעם לא יאבד תקווה, שכן ימינו של הקב"ה פתוחה תמיד לקבל שבים בכל עת ובכל שעה.
