בערב שבת האחרונה היה לי הכבוד והעונג להתלוות למכר יקר, יהודי חסיד וויזניץ' מלונדון הנמנה על קוראיי הנאמנים, בסיורו בסמטאות העיר העתיקה.
הראיתי לו את ביהכ"נ העתיק 'הרב אבוהב'; נכנסנו (בכניסה הידועה רק למקומיים) למרפסת ביהמ"ד העתיק והאותנטי קאסוב והקשבנו מספר רגעים לשיעור 'הדף היומי'; פגשנו גם בביהמ"ד העתיק דטאלנא, על צאצאי הרבי דאז הוא נמנה; ועל כולנה – בהתרגשות גדולה הראיתי לו את ביתו המוסווה והאותנטי (אולי מהבודדים שנותרו ממש בצביונם המקורי) של רבה ומאורה של צפת הגאון הנודע רבי שמואל העליר זצוק"ל, שבסמטת הרב אלקבץ.
בין לבין, אני רואה אנשים קשובים לשיחתי עימו. הבנתי כי בכל הקשור לצפת של מעלה – הבורות חוגגת. חוץ מ'מקווה האר"י' ועוד כמה סיפורים, אנשים לא מכירים הרבה את צפת של מעלה, שאלפי (!) גאונים, חכמים ולהבדיל פרנסים, חיו בה במהלך הדורות (ואגב, הגיע הזמן להשיב ברורות לשאלה המוכרת: מנייני אשכנז בשבתות בעתיקה ניתן למצוא בישיבת 'נחלת נפתלי' – הרב פייבלזון, ביהמ"ד 'מיתר שבלב' ובשחרית בהיכל ביהמ"ד הגדול 'ישיבת צפת'. בשכונת דרום קיים מניין נץ בביהמ"ד המרכזי הרידב"ז).
אבל לסיפור צפתי מופלא ומפעים, סיפור שהולם ערב שבת צפתית, התוודעתי דווקא מאותו ידיד.
***
הוא סיפר כי בשעתו, כשהרה"ק בעל הדברי יחזקאל משינאווא זי"ע, בנו של מרנא הדברי חיים זיע"א, ביקש להקים מקווה בקלויז צאנז בעיר העתיקה, הוא שיגר את גבאי ביהמ"ד דאז לעשות זאת. עם זאת, הוא ביקש ממנו בכל לשון של בקשה – ממש התחנן – כי איש לא יטבול במקווה לפני שהוא יעשה זאת. אולם הגבאי לא שעה לבקשה ובסתר עשה כן.
כשהגיע הדברי יחזקאל למקווה, הרגיש בקדושתו הטמירה כי מישהו טבל בו טרם לכן. פנה לגבאי ואמר: "אני יודע שמישהו טבל כאן. הגד נא לי מיהו!". הגבאי התעטף חרדה ובלית ברירה הודה במעשה.
או-אז פנה אליו הרה"ק זי"ע ואמר לו: "נכון זה כמה שנים אין לך ילדים?"
הגבאי הנהן בראשו, וכבר ציפה לגרוע מכל.
"אם כן" – המשיך הרבי – "עכשיו שגרמת לי צער רב – אני רוצה לנצל את ההזדמנות המיוחדת ולברך אותך שיהיו לך ילדים!"
ואכן, בחלוף זמן מה, זכה הגבאי לזש"ק.
את הסיפור הזה – שמעיד על גבורת נפש עילאית ותשוקת הטבה דווקא למי שגמל רעה – סיפר הבן שנולד, להרה"ק האמרי חיים מוויזניץ זי"ע.
***
ולחתימת הדברים, בדברים מעין הפתיחה.
בשבוע האחרון (ט"ו תמוז) ציינה צפת – וגם אנוכי באופן אישי – שנה לפטירתו של אהוב וידיד, מגדולי מעתיקי שמועתה, מנהגיה והליכותיה של צפת של מעלה רבי פנחס זילברמן ז"ל – תלמיד ישיבת לומז'א אשר נותר בן ישיבה עד יומו האחרון.
כשכן בשכונת אנילביץ' היקרה, ביליתי שעות רבות במחיצתו, וממנו שאבתי המון מידע צפתי היסטורי שאיש לא יכול היה להעביר לי אותו – בוודאי עם אותו ניחוח ישן וטוב – בלעדיו. הוא וצפת – חד היו.
מה שאפיין אותו יותר מכל – לא שסיפר על צפת ועל רבי נחום אתרוג ועל רבי הרשל שאמס זצ"ל, אלא שצפת דיברה מתוך גרונו. בחיוניות וחִיוּתּ שאין לה אח ורע היטיב להכניס את השומע המרותק – להווי, לצלילים ולקולות הטמירים של 'כיכר המגינים', שהיו ואינם. תמיד יהיה רֶבּ פִּנְחֶס חקוק בליבנו.
אני רוצה לנצל את הבמה הכה חשובה הזו ולבקש מרבבות הקוראים שיטו עמו חסד: בהיות ולא הותיר אחריו זש"ק, אנא אמרו כמה פרקי תהילים או משניות לע"נ רבי פנחס בן ר' מרדכי דב (בערל) זצ"ל. וזכות זו תעמוד לכולנו להיפקד בדבר ישועה ורחמים.
