עמודי הענווה תומכים בכל המידות האחרות: מדוע אדם מתרגז? מדוע הוא אינו נותן תשומת לב לאחרים? מדוע הוא אנוכי? כל זה קשור לגאווה שלו. אפשר לראות בקלות כיצד הענווה היא כרטיס ביקור לעולם המידות הטובות.
ראשית, אדם גאה מסרב לקבל ביקורת, גם אם מדובר בביקורת בונה. כאשר מישהו מעיר לו, במקום לראות בזה הזדמנות להשתפר, הוא נעלב. הוא אף אינו נותן לעצמו סיכוי לבחון אם ההערה מוצדקת ואם פעל נכון. אדם גאה אינו מעלה בדעתו את האפשרות שהוא טועה. קל יותר להסיק שהטעות היא של מי שהעיר לו.
שנית, אנחנו יכולים להיות נבונים רק אם נהיה מודעים לעובדה שאיננו יודעים יותר מאחרים. מותר לנו להכיר בחכמה שלנו, לדעת שיש לנו פוטנציאל, אך להימנע מהמחשבה שאנחנו יודעים הכול.
למרבה הצער, יש רבים שבהאזינם להרצאה או לשיעור תורה, אינם מתנהגים כתלמידים אלא כשופטים; הם מתרכזים היטב במה שהמרצה אומר, בטון הדיבור, בנימוקים ובמבנה הלוגי ושופטים הכול בקפדנות רבה: 'פלוני מדבר יפה… ההוא לא כל כך… אני מעדיף את הרב השני… אילו הייתי במקומו הייתי מדבר אחרת…'
והמטרה, לראות את עצמם כתלמידים שבאו ללמוד וליישם את הנלמד, נשארת מאחור. מדוע זה קורה? כי אנשים אלו אינם יכולים להאמין שאחרים יודעים יותר מהם, גם כאשר מדובר בידע ספציפי. אם הם לא יתקנו נטייה זו, הם יישארו בורים. ימשיכו לשפוט בלי ללמוד מאומה.
נוכל לפתח את הפוטנציאל שלנו בכל תחום, רק אם נהיה ענווים. אדם גאה אינו ממצה את הפוטנציאל שלו לשיפור עצמי, כי הוא מאמין שלא נותר לו מה לפתח. הוא בטוח שכבר הגיע לשלמות.
***
באותו כיוון חשיבה, נדרשת ענווה כדי להיות טוב לב. אדם עשוי להיות טוב לב במלוא מובן המילה, רק אם יצליח לשים את עצמו במקום האדם שהוא עוזר לו, וכך להרגיש את מה שהזולת מרגיש. לזה קוראים אמפתיה.
לפעולות שלנו תמיד יש סיבה. במקרה של גמילות חסדים, ייתכן שהיא נובעת מתחושה של מחויבות חברתית, מרצון לפרסום עצמי, מצורך במצפון נקי ועוד. בכל זאת, הטוב ביותר הוא לעזור מתוך שותפות בתחושת הסבל של מי שסובל.
אדם טוב באמת מתעצב בידיעה שמשפחה שהוא מכיר אינה יכולה לשלם את החשבונות בסוף החודש. כשהוא הולך לישון בלילה הוא נזכר באנשים הבודדים, שאין להם מישהו לשוחח איתו ולא מישהו שיחשוב עליהם. כשהוא נתקל ברחוב בעני המבקש צדקה וכמעט כולם עוברים על פניו באדישות, כאילו הוא אינו קיים, הוא מנסה לשים את עצמו במקומו וחושב: 'מה מרגיש האדם הזה כשמתעלמים ממנו?'
אפשר לפתח רגש אמיתי של אמפתיה רק כשיודעים שערכם של אחרים, גם אלו שחלשים מאיתנו מבחינה גשמית, רוחנית או אינטלקטואלית, אינו פחוּת משלנו. הידיעה שאנחנו באותה רמה מקלה עלינו להזדהות עם הזולת ולשים את עצמנו במקומו. כשאנחנו חושבים כך אנחנו מגיעים למסקנה שרק הודות לחסדי הי"ת המצב שלנו שונה משלו, כי ידוע לנו שרק ד' מחליט על נסיבות חייו של כל אדם ואדם. באותו רגע אנחנו שואלים את עצמנו: 'מדוע לי יש, ולו אין?' ומאותו רגע אנו מרגישים חובה לעזור.
***
הגאה לא רק נמנע מלעזור, הוא גם מזיק לאחרים. לדוגמה, כאשר מישהו מבקש ממנו עצה, שואל שאלה בהלכה, בכלכלה או ברפואה, איפה ומה לקנות, או אפילו כיצד להגיע ליעד מסוים, הוא שמח מאוד על שמישהו חושב שהוא חכם מספיק לשמש לו יועץ, ולכן הוא משיב, אף אם אינו יודע בבירור את התשובה, רק כדי לאשר שהוא חכם ולהבהיר לשואל שהוא אכן שאל את האדם הנכון.
בדרך זו, הגאוותן מבכר לקחת סיכון ולהזיק לשואל במתן תשובה שגויה, במקום פשוט לומר: 'איני יודע, אינני בטוח, מוטב שתשאל מישהו אחר', אמירה שלא רק הייתה חוסכת ממנו לפעול בדרך לא נכונה, היא גם הייתה מעניקה לו הזדמנות טובה לעבוד על שיפור מידת הענווה.
