שום דאגה אינה מועילה באמת. לא היא תפתור משהו. את כל הבעיות אפשר לחלק לשני סוגים: בעיות שיש להן פתרון, ומכאן שאין לנו סיבה לדאוג אלא לפעול כדי לפתור אותן, ובעיות שאין בידינו שום יכולת לפתור או שהמאמץ הנדרש לכך אינו מוצדק. במקרים אלו הדאגה גם לא תועיל, היות שידוע לנו שלא נצליח לפתור את הבעיה. לכן כל מה שנותר לעשות בעניינן הוא לקבל את המציאות שייעד לנו הבורא ולהתאים את עצמנו למציאות הזאת.
טבעי שנהיה מתוסכלים, אך אפשר להחליף את הרגש הזה בקבלה; לקבל את המציאות, להפנים אחת ולתמיד שלכל אדם יש קשיים אישיים, ואלו הקשיים שלי.
חוסר השלמות הזה כביכול, תוכנן בעבורי בקפידה. איני אמור להתלונן עליו, אלא לקבלו ולומר לעצמי שהוא חלק ממני. בדיוק כשם שלכל אחד מאפיינים ספציפיים משלו; משפחתו, הבית שבו הוא גר, המקצוע שבו הוא עוסק, המוזרויות שלו, מכלול המאפיינים הייחודיים לו, ואפילו הנתונים הפיזיים, כמו נקודות חן, שמבדילות אותו משאר האנשים, כך לכל אחד גם בעיות שהן חלק מהזהות שלו.
לעומת זאת, אם נהיה מתוסכלים בקביעות, נשקיע מאמצים עצומים בחיפוש פתרונות לא אפשריים או שאינם שווים את המאמץ.
***
נוסף על הקבלה, עלינו לדעת שהעובדה שיש לנו בעיות אינה בעיה, והיא אפילו עשויה להיות לטובה. עלינו להימנע מהשאיפה לחיי נוחות מושלמים ומלאי הנאה. אין אלו החיים שד' מצפה מאיתנו לחיות; אנחנו כאן כדי להתמודד עם אתגרים. הבעיה הגדולה היא – אם אין לנו בעיות כלל. משמעות הדבר היא שאנחנו מחוץ למשחק, כי אין לנו עוד אתגרים.
ספורטאי לעולם אינו מחפש עמדה נוחה. אפילו בהפסקות, הוא אינו נשכב על הרצפה אלא עובר לישיבה שפופה, מנסה להסדיר את נשימתו מתוך ערנות מוחלטת לאתגר הבא. מנוחה מוחלטת – רק בסוף המשחק.
מעבר לכך, כאשר ימינו חולפים בלי שום בעיה, בלי שום התרגשות לטוב או למוטב, אנחנו מתנסים בתחושת ריקנות, מודעים לזמן העובר בלי אירוע משמעותי. אם חיינו לא יהיו מלאים בנפילות ובהתגברויות, מהר מאוד נרגיש את עצמנו זקנים.
מודעות לעובדה שנוחות מוחלטת ורדיפה אחר הנאות גשמיות אינן מטרה בחיינו, תביא לנו שלווה פנימית גדולה מאוד, תחושת נורמליות למרות הבעיות שלנו.
עלינו להתרגל לחיות עם חוסר השלמות של העולם, של האנשים ושל עצמנו. ללמוד לשאת את חוסר השלמות הזה ולא לאפשר לו למלא אותנו ולמוטט אותנו רגשית. כל עוד זה לא קורה, חוסר השלמות מתקבל בברכה אל תוך עולמנו.
כמה אנרגיה, זמן ורגשות היו נחסכים אילו היינו מתמודדים עם הבעיות בדרך הזאת.
***
מלבד האמון בד' יתברך, מושג נוסף שיוביל אותנו לחיים רגועים וחסרי דאגות הוא הידיעה שאנחנו אורחים בעולם הזה. ידיעה זו, בלי ספק תפחית במידה רבה את המועקות שלנו. ישנו שיר יהודי מפורסם שאומר: "מי הוא המאושר? זה (שיודע) שהוא אורח בעולם הזה".
אכן, כשאנו מבלים סוף-שבוע כאורחים במלון או בבית של מישהו, בדרך כלל איננו מבחינים בבעיות השגרתיות, כגון ציוד שאינו פועל כראוי, כתם על הקיר או רעש רקע שמפריע. הסיבה לכך היא הידיעה שבתוך יומיים או שלושה אנו עתידים לשוב הביתה. במצב זה אין לנו מחויבות לפתור מאומה, היות שהבית אינו שלנו ואינו באחריותנו.
אדם שיצא לנסיעת עסקים וצפויה לו השתתפות בישיבה חשובה, לא יפסיד את הישיבה כדי להתעסק כל היום בדאגה לעובדה שהמנורה בחדרו שרופה, בייחוד מפני שהיא לא תגרע מהצלחת הנסיעה שלו. המציאות היא שאיננו אורחים רק כאשר אנו מתארחים במלון או בבית של מישהו אחר. אנחנו מתארחים בעולם הזה במטרה להשלים את המשימה שלנו.
כל חיינו הם נסיעה. לא נישאר כאן לעד, אלא מספר שנים קצוב בלבד. לאחר מכן יבואו אורחים אחרים לבקר.
משמעות הדבר היא שאנחנו אורחים אפילו בבית שבו אנו גרים. אף שהבית בבעלותנו, למעשה הוא אינו שלנו. אנחנו רק מממשים את הזכות לעשות בו שימוש במשך השנים שאנחנו כאן. הוא שייך לבורא עולם, והוא המחליט אם תהיה לנו או לא תהיה לנו אפשרות להמשיך לחיות בו.
המחשבה על היות החיים קצרים כל כך ועל זהותו של בעל הבית האמיתי של הכול, משרה בנו תחושה גדולה של שלווה והתנתקות מהגשמיות, הרגשה ששום דבר חומרי אינו משמעותי כל כך; הרי איננו בעלים של שום דבר, ושום דבר אינו נמשך לעד.
