עוד בימי נדודיהם וגלותם של רבינו ואחיו, שמו מול עיניהם את עבודת התשובה. בדבריהם היו מעוררים ומחזירים למוטב את המוני העם, אמרי מוסרם ירדו לחדרי בטן, והיו מחזירים בתשובה שלימה יהודים תמימים שבצוק העתים שכחו צור מחצבתם. בערבו של יום היו מסכמים ביניהם את ה'עבירות' שכביכול עברו באותו היום. אף בימים הקשים והמפרכים בהם שרכו רגליהם והטלטלו בדרכים עד כמעט שנפלו מרוב חולשה, ברם חוב קדוש היה 'חשבון הנפש' טרם עלותם על יצועם, בו היו מונים את 'חטאיהם'.
וכך היה דרכם בקודש של רבינו ואחיו הק', שבכל פעם שראו רח"ל פגם, עבירה ועוון על פני אחד מישראל, לא היו מוכיחים אותו בשבט לשונם באופן ישיר, אלא היו גוערים אחד בשני: 'אוי! אחי, איך עשית עבירה כזו וכזו'. והיו אומרים 'מה לך אלימלך', 'מה לך זושא'… ומוכיחים אחד לשני: 'איך הרהבת עוז בנפשך לעבור עבירה כזו, מה תשיב לבוראך ביום הדין'… עד שהשומע היה מתחיל להרהר הלא גם אני עשיתי כן, ומה אשיב שולחי דבר. על ידי תוכחת מוסר זו שהוכיחו לעצמם החל הלה לחשב את מעשיו ולהתוודות לפני בוראו. וכך היו מחזירים את אחיהם למוטב ולדרך תשובה. ולא רק באותם הימים נהגו כן. אלא גם בשנים שהאיר מכבודם באור תורתם, חסידותם ופרישותם, המשיכו בדרך נעלית זו.
בעוצם מידת התשובה
כה מופלגת היתה זהירותו של רבינו במידת התשובה, אפילו דקדוקים קלים, דקדק בעצמו ובדק את עצמו בשבע בדיקות, זיכך וסיגף את גופו הקדוש בכל מיני עינויים ומכאובים.
סיפר הרה"ק רבי יוסף מאיר מספינקא, שבאחד הימים יצא רבינו מחדרו, מולו התייצבה בתו ועל ידיה עוללה הקטן, הפעוט צווח ובכה ובידיו ורגליו חבט באמו בעת בכיו. רבינו שראה והבחין בכך נחרד ואמר, 'הרי הוא עובר על 'מכה אביו ואמו". אמו של רבינו שעמדה באותו מעמד נענתה ואמרה, 'הלא גם אתה עשית כן בהיותך בגילו'. 'האמנם, כך עשיתי בהיותי תינוק'? שאל רבינו בחרדה. 'הן' השיבה לו אמו 'כך עשית'. מששמע זאת רבינו, לא נחה דעתו, עד שנחפז לעבר בית המרחץ, שם הניח את ידו בתוך האש הגדולה שבערה תחת יורת המים ואמר: 'היד שהכתה את האמא תישרף באש'. וידו נחרכה. כעבור דקות ספורות חזרה היד למוטב. והיה אומר רבינו לתלמידיו: 'סבורים אתם שזו היד בה נבראתי, אין זאת כי אם יד חדשה שהשי"ת ברחמיו הרבים ברא עבורי מחדש'.
דברי הצומות
מדרכי זיכוך הגוף שרבינו הכניע את החומר בעבודתו הרוממה, היו הצומות וימי התענית בהם היה שרוי ברוב שנותיו. רגיל היה רבינו להתענות בתעניות ארוכות וממושכות. העיד על כך הרה"ק רבי חיים בעל ה'דברי חיים' מצאנז, כי מאברהם אבינו לא היה מי שסיגף את עצמו כמו הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק.
בשם הרה"ק רבי חנה מקאלושיץ נמסר מזקנו הרה"ק רבי יחזקאל משינאווא, כי רבינו קיים בעצמו את 'תשובת הקנה' במשך כ"א שנים, שבע שנים עבור עצמו, שבע שנים עבור בני דורו, ועוד שבע שנים אחרות לדורות הבאים.
אך עינויים וסיגופים אלו שנהגו האחים הק' רבינו ואחיו, היו בבחינת 'הוראת שעה', והם תיקנו תיקונים אלו בעבור דורם ובעבור דורות הבאים.
תלמידו של רבינו, הרה"ק בעל ה'מאור ושמש', הביא בספרו: "הנה יש אנשים אשר יחשבו, כי תוכן התשובה הוא יום ענות אדם נפשו בתעניתים וסיגופים, ואולם לא בזה בחר ד'. ובפרט בדורות האלו, ציוה לנו אדמו"ר הרב האלוקי הקדוש, מו"ה אלימלך זצוק"ל, לבל יתענו יותר ממה שציוו חז"ל, כי כשל כח הסבל לסבול תעניות והסיגופים. ואין באפשרי לקנות שלימות על ידי תעניתים. זולת מי שבטוח על כוחו ואונו, שיהיה יכולת בידו לקבלם, או פגם ח"ו בעברות חמורות, יבוא לפני צדיקי הדורות להורות לו תשובה, וכל ערום יעשה בדעת".
בצדקה תכונני
מהעבודות הכבירות במשנתו של רבינו, היתה עבודת הצדקה, מעולם לא לן תחת ידו אפילו מטבע אחת. רבינו עצמו פירש את גודל מעלת הצדקה בספרו: "ונראה לפרש, דהנה גדולה מעשה הצדקה…
והנה יש צדיק שאינו משגיח לחשוב בקבלת הצדקה לטובת והנאת עצמו, אלא כל כוונתו הוא כדי שיושפע על ידי ד' שפע טובה לכל ישראל, ותמיד נפשו ורצונו הטוב משתוקק לראות בשמחת ישראל שלא יחסר להם כל טוב. אבל מה שנוגע לו להצטרכותו, אינו משגיח כלל וכלל והכל בעניו כאלו ביתו מלא ומוכן כל טוב… כי כל כוונתו ובקשתו אינו אלא כדי להשפיע… צדיקים כאלו הם מביאים תמיד שפע רב כל טוב לעולם".
בדרך זו של הרבות צדקה, הרגיל רבינו את בני ביתו, מעולם לא עלה על יצועו עד שחילק את כל הממון שברשותו לצדקה. ובמכתבו שכתב לאחיינו העיד, כי במעות שניתנו לו "הייתי מפזר ומחלק לעני הנמצא ראשון, ומעולם לא לן אצלי מעות". באם אירע ונשכחה פרוטה באחת מפינות הבית, בתיבה או בקרן זווית, לא יכול היה רבינו לתת תנומה לעפעפיו, 'בדיקה' יסודית היתה נערכת, ממש כעין 'בדיקת חמץ' של אור לארבעה עשר בניסן עד שנמצאה המטבע האובדת, וזו היתה עושה את דרכה מהרה לעני ואביון אפילו בשעות הלילה המאוחרות. רק אז היה יכול רבינו לפנות למנוחה.
אירע פעם ובאחד מלילות החורף הזדמן לליז'ענסק החסיד רבי לייבוש משידלובצה, בהיות שהגיע בשעת לילה מאוחרת והעיר כוסתה בעלטה, שלג וגשם ניתכו בעוז על פני הארץ. סבר רבי לייבוש כי כעת יפנה לאכסניה ללינת הלילה, ומחר עם שחר ישכים קום לפתחו של רבינו עם חבילת ה'קוויטלאך' וה'פדיונות' הרבים שנשלחו על ידי בני עירו.
רבינו ממקום קדשו כבר לא ידע מנוחה, תחושתו היתה כי נשארו פרוטות תחת ידו ועקב כך אינו יכול לפנות למנוחה. עד מהרה גויסו בני הבית לחיפושים נרחבים שהעלו חרס. משהודיעו לרבינו כי אף פרוטה לא נמצאה בתוככי הבית, אמר רבינו כי מן הסתם הגיע לעיר חסיד ומתאכסן באחת האכסניות ותחת ידו ישנם פדיונות המיועדים עבורי. תיכף נשלח שליח לחפש בבתי האכסניה שבעיר, ועד מהרה נמצא החסיד רבי לייבוש שידלאווצער. מיהרו והביאוהו אל רבינו. משהתייצב בפני רבינו, נתן לו שלום וציוהו כי כעת ימסור לו כל המעות-ה'פדיונות' שנשלחו עבורו, ואת הקויטלעך ימסור מחר עם שחר. רק לאחר שרבי לייבוש הוריק את כיסיו ממעות ואלו נשלחו ליעדן, או אז יכול היה רבינו לפנות למנוחה, ביודעו כי אין תחת ידיו מעות לצדקה.
כל ימיו עסק רבינו בפיזור מתת ידו לצדקה ולמקבצי נדבות. שגור היה על פיו המימרא 'אין בודקין למזונות' ועל פיה היה זן ומפרנס את הרבים שהגיעו אליו בבקשת עזרה וסיוע. עוד נמסר משמו: כי עד תקופת האריז"ל היה העיקר עמוד התורה. מימות האריז"ל ואילך היה העיקר עמוד העבודה, ומכאן והלאה, העיקר הוא עמוד הגמילות חסדים.
'מעולם לא לן אצלי מעות'
בסוף ימיו של רבינו, עת נפל למשכב וכוחותיו אזלו ונתמעטו אורחות הבאים, לא היה לרבינו מעות תחת ידיו להעניק לבאים אליו, אירע והגיע אליו אחיינו, בן אחותו, ורבינו כתב לו מכתב אשר היה בכוחו לפתוח את ליבות וכיסי עמך בית ישראל ועימו חזר על הפתחים.
וכך כתב רבינו: "היות שבן אחותי ירט אלי מדרך רחוקה, ה"ה הרב המופלג מו"ה צבי הירש בכר"ך נ"י מק"ק טיקטין, דטפלי תלוי ביה, ויש לו בת גדולה, וביתו ריקן, ואין לו שום מבוא לפרנסתו, ומלאכתו מלאכת הקודש שהיה לומד לתלמידים. וכשמעו את דברי האומרים לו, שביתי פתוחה לרווחה, בפיזור מעות צדקה להשיא בתולות עניים. ואמר גם הוא אסע גם אנכי לביתו, ודודו יגאלנו, באומר: שמעות מונח אצלי בקופסא. ובאמת לא סיימוהו קמיה, שורש ותוכן הדברים, מאין יבוא פרנסתי ופזרוני. שעד הנה הייתי עוסק ברפואות ופעולות לבני אדם בעזה"י, והיו נותנים לי איש אשר ידבנו לבו. ומזה הייתי מפזר ומחלק לעני הנמצא ראשון, ומעולם לא לן אצלי מעות. וכעת זה כמה שבועות אשר הייתי חולה מאוד, ואין באפשרי להיות לי פנאי עוד לקבל בני אדם כמקדם, והשעה דחוקה גם לי כעת והשיבותיו ריקם. גלל כן כל מי שידבנו לבו הטהור ליתן לאיש הלזה, אשר מעולם לא נסה ב'אלה מסעי' ומסוה הבושה על פניו. מצוה רבה יחשב לו וצדקתו תעמוד לעד לו ולזרעו עד עולם. הכ"ד המדבר בצדקה היום יום א' ה' לחודש כסליו תקמ"א לפ"ק ליזענסק יצ"ו".
רבינו בדבריו הקדושים בספרו, מגלה טפח מגודל מעלת וחשיבות נתינת הצדקה באמרו: "ע"פ שכתוב בספרים שלעתיד כשיבוא משיח צדקנו יקבץ את העם המפוזרים, והצדיקים יהיו סמוכים אצלו תמיד, ואותם אנשים שהתנהגו בזה העולם בגלות כשורה, אך לא היה להם שכל של אמת לעבוד את הבורא ב"ה בכל האופן והיו אוהבי ממון רק ששמרו עצמם מן החטא לפי שכלם, אז משיח מביא אותם אל הים אוקייאנוס, ופותח להם האוצרות הגנוזים שם, ומלא שם אבנים טובות וכסף וזהב הרבה מאד, ונוטלין משם כל חפצם, והולכים לביתם ברב בצע כסף והון רב, וכשמשיח פורח לג"ע בקדושתו הגדולה אז הצדיקים שבדור פורחים אחריו לג"ע בכח קדושתן ופרישותן הגדולה, ואותם אנשים שקבלו טובתם ורצונם באוצרות הזהב, כשרואים הגדולה הזאת הם רוצים ג"כ להעשות כן ולפרוח ביניהם, ואינם יכולים מחמת כובד משאם גשמיותם שדבקו עצמם בכסף וזהב… משא"כ הצדיקים אשר חפצם ורצונם היו תמיד לעבוד את הבורא ב"ה בשלימות גדול והלכו תמיד בדביקות גדול עמו ית' והורגלו בכך כל ימי חיותם ונעשו כלי מוכן לכך ויהיה להם קל הדבר מאוד בביאת משיח צדקנו ב"ב אמן סלה".
