שבת שקוראין בה פרשת בשלח מכונה בשם 'שבת שירה'. וכן קורין בה פרשת המן. מנהגים מיוחדים לשבת זו, יש הקשורים בשירת הים ויש הקשורים בפרשת המן ומהם שהשתלבו יחד. נושאי הכלים של השולחן ערוך מזכירים מנהגים אלה.
אזכור ראשון של מנהג מיוחד לשבת שירה, מצאנו בדברי הב"ח סי' ר"ח, בדבר הדיונים על ברכה ראשונה ואחרונה לאכילת חיטים שלמות, מזכיר המנהג שאוכלים ב'שבת שירה' חיטים שלמות מבושלות.
אחריו מזכיר ה'מגן אברהם' את המנהג לזרוק חיטים בשבת זו לפני הציפורים, בסיימו שאינו נכון שהרי אין מזונותם עליך (שכ"ד סק"ז). מנהג זה נידון ע"י נושאי הכלים מהם התומכים בדעתו כגון היעב"ץ בסידורו, הגר"ש גאנצפריד בקיצור שולחן ערוך, ומהם שמצאו יסוד למנהג ישראל.
אסיפת כל הילדים בחצר בית המדרש
בספר הזכרונות מהאדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, ששמע מזקנו הרה"ק בעל ה'צמח צדק', שסיפר שכשהיה קטן סיפר לו זקנו האדמו"ר הרה"ק 'בעל התניא', שכשהוא היה קטן סיפר לו זקנו רבי משה פויזנער, שזקנו המהר"ל מפראג קבע מנהג בשבת בשלח וציווה על כל מלמדי דרדקי ועל כל אבות הילדים לאסוף בשבת שירה כל הילדים לחצר בית המדרש והיה אומר, היום הוא 'שבת שירה' וציווה למלמדים לספר לילדים תינוקות של בית רבן סיפור קריעת ים סוף, האיך שהציפורים היו מזמרים ורקדו בעת שמשה רבינו וכלל ישראל אנשים ונשים אמרו שירת אז ישיר, וגם סיפר איך שהילדים הקטנים קטפו פירות מהאילנות שבים והאכילו את הציפורים המזמרים.
המהר"ל היה אומר לתת לילדים הקטנים קאשע, שהם יתנוה ויזרקוה לעופות ולציפורים לאות זכרון לפירות שבים שהילדים הקטנים האכילו אז לציפורים (יש שהביאו מכאן ראיה להנהגת צדיקים להניח את האוכל דווקא ע"י קטנים, כ"פ האשל אברהם מבוטשאטש וראה אריכות בספרנו 'מועדים לשמחה' ח"ג שבט-אדר, ט.פ.). אח"כ היה מהר"ל מברך את הילדים ואת אבותיהם שיזכו להכניס את בניהם לתורה לחופה ולמעשים טובים.
גם בעל התוספות שבת נתן הסבר למנהג זה, כיון שהציפורים שרו על הים. וכוונתו, שנותנים להם בשביל הכרת הטוב ביום שאנו קוראים בו שירת הים. בעל ערוך השולחן מוסיף שכוונתנו לזכור על ידה שמחת שירת הים, והרי הם אמרו שירה.
ציפור מנגן
לטעם שהציפור מנגן, ביאר באופן אחר הרה"ק רבי פנחס מקאריץ (מובא ב'אמרי פנחס' אות רכ"ג-רכ"ד) שאמר, מפני מה זורקים מאכל לציפורים בשבת שירה, כי אין בכל הברואים שישיר זולת האדם וציפורים, מפני שהציפורים שולטים באוויר והזמר בא מהאוויר וגם כלי זמר אינו מנגן רק מהאוויר, לכן נכתב השירה אריח על גבי לבינה, היינו אויר (יעויין מס' מגילה ט"ז ע"ב וברש"י ד"ה אריח) וכלל התורה ג"כ נקרא שירה, כדכתיב כתבו לכם את השירה הזאת וגו'. ולכן יש בתורה פתוחות וסתומות דהיינו אויר, וביאר שעל דרך זה הוא הנענועים שמתנענעים בתורה ובתפילה ג"כ להביא אויר והוא כשעירים עלי דשא, שהרוח מנענעת העשב ועוזרת לגידולו ומפזרת העבים, כך הנענועים בתורה ובתפילה מפזרים המחשבה זרה מהאדם. גם אדם שיש לו ריאה גדולה יודע לנגן, כי הריאה מלאה אויר. לכך הציפורים הפורחות באוויר מנגנות, לכן בשבת שירה נותנים להם גם כן חלק.
ישראל נדמים לקן ציפור
לשירת הציפורים הובא ב'כנסת ישראל' להרה"ק מרוז'ין טעם נוסף וכן נכתב שם: "מה שנותנים מאכל שקורין 'קאשע' לצפורים בשבת שירה אמר, משל למלך גדול שהיה לו פלטרין גדול והיכלות גדולים מיוחדים לשרי המלך וסגנים כ"א לפי כבודו, והמלך בעצמו היה לו היכל מיוחד אשר רק ציפור המצפצף עמד שם ומתענג המלך בנעם צפצופיו, ולא יערוך כל כלי שיר וזמר כקול הבריה הקטנה המטיבה לנגן.
"והנמשל הוא, ישראל נקראים קן ציפור, גם ציפור מצאה בית, ובשעת יציאת מצרים וקריעת ים סוף כל המלאכים ושרפים היו אומרים שירה לפני הקב"ה, ולא ערב לפניו כקול הציפור הבריה הקטנה היינו בית ישראל אחות לנו הקטנה המנגנת ואומרת שירה, וזה הרמז אנו מרמזים בנתינות הקאשע לצפורים".
שכר לציפורים שביישו את דתן ואבירם
עוד טעם לנתינת מזון לעופות הובא בשם כמה מצדיקי החסידות (בנימוקי או"ח להרב ממונקאטש הביא טעם זה בשם הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימינוב; בספר מטעמים ייחסו להרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא; בליקוטי מהרי"ח בשם הרה"ק רבי יעקב יצחק ה'חוזה מלובלין'; ומאמר קדישין מהרה"ק רבי צבי הירש מרימינוב, בשם הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן, ובשמו גם בספרים דבש השדה, מרגניתא דרבי מאיר, דברי מאיר) כי דתן ואבירם רצו ברשעתם להכחיש דברי נביאות משה רבינו, וכאשר הגיד משה כי בליל יום השביעי לא ירד המן כי שבת קודש הוא, עשו תחבולות להכחיש את דבריו וקמו בלילה ופזרו מהמן שנשאר להם מערב שבת לחם משנה ליומיים, כדי שיוכלו להראות לפני העם שירד המן בלילה, ליל שבת קודש.
זימן הקב"ה ציפורים ואכלו את כל המן קודם אור היום וכאשר רצו הרשעים דתן ואבירם בבוקר יום השבת להראות לפני העם המן שהניחו, לא מצאו מאומה כי אכלוהו הציפורים וחזרו בבושת פנים. וזה שכתוב (שמות בשלח ט"ז, כ"ז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם (היינו איזה מסוימים מן העם והם הנ"ל וחבריהם) ללקוט (מה שהניחו אתמול) ולא מצאו" (כי אכלום כבר הציפורים טרם בואם). ועל זה נאמר (שם, ט"ז כ"ח) "עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי" (דקאי על הרשעים הנ"ל הממאנים והמסרבים), על כן בשבת שירה אשר קורין פרשת המן נותנים לציפורים שכרם לזכר הנס.
ללמוד בטחון ממזונות הציפורים
טעם נוסף לנתינת חיטים בשבת זו לציפורים ועופות הובא ב'אור פני משה' להרה"ק רבי משה סופר מפשעווארסק שהוא ע"ד הפסוק "למען יראו את הלחם" היינו למען ידעו ויראו הדורות איך אשר בוטחים בישועתו יתברך בלב שלם הוא ממציא מזון להם כאשר המציא לישראל במדבר.
"ונודע מאמר חז"ל שישראל נמשלו לציפור, ועתה בעונינו חרב בית המקדש ונגנזה צלוחית המן, לכך נהגו בשבת שירה אשר שם נאמר פרשת המן, זורקים מזונות לציפורים להורות ישראל הנמשלים לצפור יפנו עצמם מעסקיהם ויעסקו בתורה ומצות אז ימציא להם השי"ת מזונות בלי עמל ויגיעה וירד להם המן מלמעלה כאשר הציפורים מוצאים מזונותיהם נזרקים למעלה על גגותיהם – ומסיים – והוא רמז נכון. ואולי ישמעונו רוב בני תמותה הנבוכים בארץ על המחיה ועל הכלכלה, ויקרבו לבם לעבודתו יתברך, ואז ישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו אמן".
כן כתב בישמח ישראל מאלכסנדר סוף פרשת בשלח: "על מנהג העולם להשליך מזונות להעופות בשבת שירה, דהנה בשבת זו קורין פרשת המן, ואחר התבוננות מהקריאה זו שמורה האמיתות כי הכל הוא מאתו ית"ש אף בלתי פעולות בשר ודם, אנו משליכין מזונות לעופות, והרמז כי הבהמות אף במיעוט דעתם חושבים הלא אנחנו עושים לבעה"ב ומשום זה הוא מפרנס אותנו, אבל העופות אין להם לחשוב זאת ויודעים שפרנסתם הוא בלתי פעולתם, וזאת מעורר אותנו למען נדע ג"כ כי הוא הזן ומפרנס לכל והכל הוא מאתו ית"ש אף בלתי פעולתינו רק כח והשגחת הבורא ב"ה".
שם בישמח ישראל הביא עוד טעם למנהג זה, שנודע דברי הזוה"ק (ח"א דף ל"א ע"ב) דבאתערותא דלתתא איתער עובדא מלעילא, היינו שגומלין חסד אף עם אותן הבעלי חיים שאין מזונתן עליך, וזה לעורר רחמים עלינו, אף שמצד הדין אין מזונותינו עליך שאין אנו כדאי אעפ"כ מגודל רחמיך וחסדיך תתן לנו פרנסתינו.
מנהג נתינת חיטים לפני העופות היה נפוץ בקהילות ישראל (ובמיוחד במקהלות החסידים וכפי הנראה מכל הטעמים המובאים בספרי חסידות), מדברי הפוסקים משמע שהיו תקופות שמנהג זה נחלש ואף נשתכח בכמה מקומות, וכפי שכתב המג"א בלשון "יש נוהגין לתת חטין…" וכן באשל אברהם לאחר שדן בהתירו של המנהג כותב: "אך כעת נראה שנשתקע המנהג (לזרוק להציפורים מבחוץ) וזורקים רק לעופות של עצמם שבבית". כמו"כ בספר מנורה הטהורה הנזכר לעיל לאחר שמתיר מסיים: "ובזמנינו כבר נתבטל המנהג". מ"מ כפי הנראה מתוך דברי הפוסקים והטעמים הרבים המובאים בספרי חסידות, משמע שמנהג זה היה נפוץ וקיים בקהילות ישראל (עוד מנהגים ל'שבת שירה' והנידונים בהלכה אודות מנהגים אלו, ראה ב'מועדים לשמחה' ח"ג הנ"ל).
