אור גדול זרח והאיר על פני תבל מהעיר חמעלניק שבפודוליה בין השנים תק"כ-תקכ"ה בביתו של הרה"ק רבי דוד, למשפחת אויערבאך, משם הפציע והבהיק נרו של רבינו הרה"ק רבי אברהם דוב מאווריטש זי"ע, בעל הספר הקדוש 'בת עין', שבעבודתו השגיבה, בצדקותו ופרישותו, בכח תורתו וחסידותו, השפיע לדורו ולדורות.
רבות סופר על קורות ותולדות חייו של רבינו ה'בת עין', הן בימי שבתו באווריטש ולאחר מכן בעלייתו לארה"ק בעיר צפת, הל"ה כתובים בתולדותיו שבראש הספר 'בת עין' מהדורת 'פאר מקדושים'. לפנינו פרק מופלא מהנס הגדול בבית מדרשו של רבינו בשעת רעידת האדמה שפקדה את העיר צפת בשנת תקצ"ז, לקראת יומא דהילולא שחל בי"ב כסלו.
***
מתוך עשרה קבים של יסורים בהם נקנית ארץ ישראל – נטלה צפת תשעה, טרם הגלידו פצעיה של העיר מהשבר אשר היה מנת חלקה על-ידי הפורעים הרוצחים בשנת תקע"ד, ובעוד האבות השכולים מתאבלים על מחמד עיניהם שנלקח מהם לבלי שוב והיתומים הרכים מבכים מרה את הריגת אביהם, ידעה העיר ימי אימה ומצוק, הריסה ושבר, בעקבות רעידת האדמה שפקדה את העיר בשנת תקצ"ז.
מתיאור קורות העיר נראה, כי לפני שהגיע רבינו ה'בת עין' להתגורר בעיר צפת, היה מנת חלקה סבל ומכאוב, רעידות אדמה ומגפות, ואף על פי כן לא נרתעו יהודים מארצות הגולה לעלות ולקבוע את משכנם בתוכה, התיישבו בעיר המקודשת בירת הגליל, מקום מושב התנאים הקדושים ולימים היתה ערש הקבלה ומקום השתכנותם של ענקי הקבלה ומגלי סודה כרבינו האר"י ז"ל וגוריו בני חבורתו הקדושה.
***
בעת פרוץ הרעש הנורא, אשר המיט מוסדות העיר צפת והרס ושיבר בתיה, אירע לרבינו ובני לווייתו נס ופלא, מן השמים סוככו להגן עליו, וחסד ק-ל סבב את ראשו ובזכות כך ניצל מההפיכה הנוראה. בעת שהחלה הרעידה שהה רבינו בבית מדרשו, היה זה כאמור בשעת תפילת המנחה והיה אז בעת אמירת תפילת 'נפילת אפים' שלאחר מנחה. הרעש והזעזועים הורגשו היטב והמתפללים אצו לברוח מבית המדרש החוצה ולמלט עצמם מהרעידה.
רבינו הפסיק בתפילתו ומיד קרא לקראתם, תוך כדי שהוא משתטח על רצפת בית המדרש בפישוט ידיים ורגלים, כי לבל יהין אף אחד לצאת החוצה וכל החפץ בחיים יתקרב למקום עמדו.
המה מיהרו לעשות כדבריו, כותלי בית המדרש כולו נרעדו ונפלו כולם כאבק פורח, ואך ורק החלק המצומצם בו עמדו רבינו ואנשיו נותר לפליטה, גם כיפת בית המדרש שמעל ראשיהם נשארה תלויה על בלי-מה בנס ממש. הדבר היה לפלא לאות ומופת.
לזכר אותו הנס קבעו בבית המדרש מצבה לזיכרון עולם עליה נחקק: 'מה נורא המקום הזה בית מדרש רבי אברהם דוב האדמו"ר מאווריטש זצ"ל, שחזה את הרעש הגדול על צפת תובב"א בתקצ"ז, ובזכותו הגדולה ניצל חצי ביהמ"ד מחורבן והאדמו"ר ותלמידיו שרדו בחיים'.
ואכן עד היום המבקר בבית כנסת עתיק זה, יוכל להבחין בסימני הנס של שני סוגי תקרות, חציה הראשון של התקרה עתיק ביותר וחציה השניה חדש יותר, סימן ואות לנס הנפלא שאירע לרבינו ולאנשי שלומו מתפללי בית מדרשו.
***
רבינו סיפר וגילה לאחר זמן הטעם שהשתטח על הארץ בפישוט ידיים ורגלים בעת הרעש והרעידה, בתוך כך גילה סודו של דבר איך ניצל הוא ובני קהילתו מתוך ההפיכה, ואמר, שהבחין בשעת רעידת האדמה שלא נפלו האבנים מלמעלה למטה כפי שאמורות ליפול, אלא נזרקו לרוחב והיה נראה כאילו זורקים אותם ממקום למקום, בכך הבין כי אין זה על פי דרך הטבע, אלא שהסט"א משתולל, וכשהוא משתולל אין עצה רק להכניע את עצמו ולכן השתטח אז (יהי אור).
כאמור, אין לתאר ואין לשער את גודל המהפכה בה הייתה שרויה העיר אחר החורבן הגדול, מטו ורפו ידי הכל מלהקים ולשקם את העיר מחדש שנית, כולם אמרו נואש מלחזק ולשפץ את בתי העיר הנופלים, בכל פיסת אדמה נערמו אבני מפולת ותחתם נקברו אנשים חיים ומתים. אך רבינו ברוב עוז ותעצומות אזר כגבר חלציו, עבר שוב כלפיד אש לפני המחנה ואמר: 'כי לא עת בכות וספוד הוא, ראשית יש לסייע לנצרכים ולהציל את שניתן להציל'. כך פעל להחיש פדות לעמו וישע לבני בריתו (אגרות ארץ ישראל, בהקדמה לאגרות נז-ס).
היו שצידדו והסיקו כי לאחר חורבן נורא כזה אין טעם להקים את העיר מחדש מחורבותיה וכי חדל סברה ובטלו סיכויה מלבנות העיר על תילה, נימוקם היה עמם שכן היה זה חורבן שלישי במספר (קדמו לו רעידת אדמה בשנת תק"ך והמרד הגדול בשנת תקצ"ד), ובתלת זמני הוי חזקה. אך מתיאור קורות אותם ימים אפלים ואיומים, ימי אבדן ומהפכה, עולה דמותו הרוממה של רבינו, כמנהיג בעל מעוף ושאר רוח אשר לא נרתע ולא התייאש, אדרבה, למרות הקולות לעזוב את העיר החרבה, קם והתייצב בכוחו הגדול לשקמה, הוא הגבר הקים עול, אשר העמיס על שכמו לקומם ולהחיש את בנייתה של העיר מחדש.
ראשית החל להפיח רוח חיים בנותרים ולנסות להציל את מה שנשאר. שרידי הרעידה שנשארו בחיים היו קבורים תחת גלי המפולת, רבינו פיקד על המלאכה ומיהר להחיש ישע לניצולים, אלו שנקברו וניתן היה להצילם. כן דאג לעזרה ראשונה וחבש את כאבם של הנפצעים והחולים. ויחד עם זאת כינס את האומללים שנשארו ללא קורת גג לראשיהם והתהלכו ערומים ויחפים, רעבים וצמאים, תועים בין העיים, נוברים ומחפשים את קרוביהם שאבדו.
רבינו נחלץ חושים לקומם קריה נאמנה ולהקים את העיר מחדש, היה הראשון שעמד לסדר ולפקח את הטיפול הנאות לניזוקי הרעש והקים במעלה ההר צריף מקרשים שם הביאו את כל הפצועים, הרעבים והחולים, ומינה צוות מיוחד שיטפל בהם, ובד בבד התמסר לגייס משאבים גדולים להחיות נפש כל חי ששרדו את המפולת. זכותו הגדולה של רבינו תעמוד לכל בית ישראל אמן.
