בשבת קודש שקודם פורים, מוציאין ב' ס"ת, בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני מפטירין בפרשת זכור, שהוא בסוף פרשת כי תצא, המתחלת "זכור את אשר עשה לך עמלק" עד "לא תשכח" (ראה סיכום הדברים בספרינו 'מועדים לשמחה' חלק ג', שבט-אדר, סימן ז'). ביריעה זו נתמקד ברעיון החסידי של הציווי של מחיית עמלק פותח ב"זכור" ומסיים ב"לא-תשכח".
תפילת נכדו של מרנא הבעל שם טוב הקדוש זיע"א
באף מצווה בתורה לא מופיע הביטוי: "לא תשכח". מדוע דווקא במצווה זו הדגישה התורה מעבר למצות זכירה גם את הלאו של אִי שכחה?! פעם נוספת בתורה שמצאנו אי זכירה יחד עם שכחה, אצל שר המשקים, ש'לא זכר את יוסף' ולאחר מכן נכתב בתוה"ק 'וישכחהו', נשאלת השאלה, אם לא זכרו הרי ששכח אותו, ומהו הכפילות?
בפי חסידים מסופר, על הרה"ק רבי אהרן טיטובער זי"ע נכדו של מרנא אור שבעת הימים מרנא הבעש"ט הקדוש זי"ע – שנולד בחייו כבנו הבכור של הרה"ק רבי צבי בן הבעש"ט הק' ז"ע, בילדותו הכיר רבי אהרן את הבעש"ט זי"ע.
בשנת תק"מ, התיישב בקונסטנטין וחי שם חיי צער ועוני, בהיות כי התרחק מכל שררה והנהגה, ולא היו לו תומכים, מקאנסטנטין עבר לטיטוב ובה נתפרסם במקצת ובאו אנשים להתברך מפיו קדשו, טרם הסתלקותו עבר מטיטיוב לפאווליטש – הסמוכה לסקווירא – ובה נטמן (בפאווליטש התגורר אחיו הרה"ק רבי ישראל, המפורסם בתוארו 'רבי ישראל שותק').
וסיפר הרה"ק רבי משה דוד מטשארטקוב זי"ע, בנו של הרה"ק רבי ישראלך מרוז'ין זי"ע, מזקינו הרה"ק רבי אהרן מטיטיוב זי"ע, שבעת היותו בעיר אחת היה עני גדול ומדוכא מאוד רח"ל, עד שפעם אחת, כשהיתה אשתו צריכה ללדת במזל טוב, לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו ועל אף גודל עניותו, לא היה איש שם על לב מהיכן חי, ואף כי ראו שהוא יושב ולומד ומתפלל כל הימים לרבות הלילות, ועל אף שהוא נכד הבעש"ט הקדוש זי"ע.
פעם אחת היה מצבו דחוק מאוד ולא היה לו מעות אפילו בשביל לתת להמלמד את שכרו השבועי עבור לימודו עם בניו, והמלמד, כיון שלא קיבל המעות המגיעות לו, עשה מעשה, ושלח את הילדים חזרה אל ביתם, וכראות רבי אהרן עד היכן הדברים מגיעים, הציק לו מאוד הלחץ, ובאו מים עד נפש. והוא, היה יושב בבית התפילה מאחורי התנור, ובאותו יום אחר התפילה פנה אל הבעלי בתים שם ואמר בפניהם, היתכן כזאת אצל בני ישראל, שלא ישגיחו על איש עני?! דבריו עשו רושם גדול עליהם, ונעשה רעש גדול, עד שגמרו ביניהם לקבוע הספקה קבועה למענו.
אחר שהלכו משם, ונשאר הרה"ק רבי אהרן לבדו בבית המדרש, התחרט מאוד על כך ששם באדם מבטחו, ואמר בליבו, וואס האב איך געטאהן? איך האב פארקלאגן דעם רבונו של עולם פאר א בשר ודם [מה עשיתי, התלוננתי על הרבונו של עולם בפני בשר ודם] ותיכף ומיד ניגש אל הדלת ונתן ידו על המזוזה, ואמר, רבונו של עולם, איני זז מכאן, עד שישכחו הבעלי בתים את כל הדברים שהיו בינינו, וכך הוה, כי שמע ד' אל תפילתו ושכחו כולם!
ובזה המעשה פירש הרה"ק מטשארטשקוב את הפסוק בבראשית (מ, כג): "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", ולכאורה, תימה הוא טעם כפילות הלשון "ולא זכר וגו' וישכחהו".
ועפי"ז יובן שפיר, כי גם יוסף הצדיק, אחר שאמר לשר המשקים: "כי אם זכרתני אתך והוצאתני מן הבית הזה" (שם מ, יד), נתיישב ואמר בליבו, מה לי שתליתי יהבי בעזרת בשר ודם, והתפלל שישכח שר המשקים את בקשתו ונתקבלה תפילתו, ולפיכך אמר הכתוב "ולא זכר שר המשקים", ומפני מה לא זכר, משום "וישכחהו", שהשכיח אותו יוסף והתפלל עליו שלא יזכור בקשתו.
ובהכא ניחא מאי דאיתא במדרש על הפסוק "ולא זכר שר המשקים" וגו', הדא הוא דכתיב "אשרי האיש אשר שם בד' מבטחו זה יוסף". ולכאורה, הרי יוסף כן בטח באדם, בפנותו אל שר המשקים בבקשת "כי אם זכרתני", ולפי המבואר, יתיישבו דברי המדרש על נכון. (ראה 'דברי דוד' ליקוטים, וע"ע 'גנזי ישראל', וישב תרפ"ב).
והוסיפו (בספר מאוצרנו הישן) את מה שדרש באחת מדרשות פורים הרה"ק רבי יהודה אריה די מודינה זצוק"ל, מחכמי איטאליה בשנות של"א-ת"ח, ששאל: מדוע קוראים את פרשת זכור בשבת שלפני פורים ולא ביום הפורים עצמו?
והשיב בדרך צחות: מכיוון שהמצווה היא לזכור ולא לשכוח, אי-אפשר לעשות זאת בפורים. כי בפורים מצווה לשתות ולהשתכר "עד דלא ידע", ובמקום שבו יש שתייה – אין זכירה. ראיה לדבר ממה שהתורה מספרת על יוסף ושר המשקים: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". מכאן שכאשר נותנים את התפקיד לשר המשקים – אין הוא זוכר דבר…
מחיית עמלק שהוא סמל הקרירות
עמלק הוא סמל הקרירות לצינון ההתלהבות בקיום המצוות ובעבודת השם יתברך. "אשר קרך בדרך" פירשו חז"ל והובא ברש"י, שזהו עמלק שקירר את האמבטיה הרותחת שישראל היו משולים לה. שעמלק קירר את האמבטיה בזמן שכל האומות פחדו להתעסק עם ישראל – כאמבטיה רותחת והוא בא ונכנס למרות שנכווה – הוא קירר את האמבטיה…
בספרות החסידות הורחב על רעיון זה המובא ברש"י, באדם היחיד שהמלחמה התמידית הינה בקרירות בעבודת ד', לעקור את העמלק שהוא סמל הקרירות המצנן את האדם מלעבוד את בוראו. להילחם באלו המבקשים לקרר ולצנן את האמבטיה. שכן קיום התורה והמצוות הינם רק באש ובהתלהבות, וזוהי אחד מעקרונות היסודות של חסידות.
על אותה קרירות נתפס עמלק גם כסמל ל'עצלות', ל'כבדות', כפי שנאמר "ואתה עייף ויגע". רבותינו מאורי החסידות הרחיבו באי השלימות בעבודת השם במצבים של עייפות ועצלות. הכבדות והעצלות הם המונעים את האדם להמשיך ולהתקדם בעבודת השי"ת.
וכך ביאר הרה"ק המגיד רבי ישראל מקאז'ניץ: "וזה זכור את אשר עשה לך עמלק, לך ממש שעשה בקרבך ענין עמלק… אשר קרך בדרך, קרך הוא מלשון קרירות שהקר אותך מהתלהבות. שראוי להיות כל אדם בלבו כמוקד אש לפני ד' תמיד, והיצר הרע מקרר את האדם ומעצלו ובא אליו בכמה מיני פיתוים ומתנכר בלבושים ועניינים עד שמפתה את האדם ואומר לאדם מה לך תיגע לריק ותלד לבהלה הלא אתה עשית כמה עבירות עד אין מספר וכבד ממך הדבר לעשות תשובה כראוי ולסגף מה שאתה חייב, לכן למה לך ללמוד תורה ולהתפלל בכוונה… וגם מה שאתה רואה כמה אנשים מכונים בשם צדיקים וחסידים ואנשי מעשה אשר הם מיגעים את עצמם בתורה ובעבודה, אל תביט אל מראיהם… מי יודע מה מעשיהם בסתר. ועוד כהנה מדבר היצר הרע בלב האדם…" (ספה"ק 'עבודת ישראל', פרשת זכור).
רבות יש להרחיב במניעת הקרירות, הכבדות והעצלות, השוכנים בכל אחד מאיתנו המהווים 'זכר' לעמלק, ואת זה מבקשת התורה הק' למחות ולעקור מחיינו…
על גשר הנהר הקפוא
נסיים במה שמסופר בפי חסידים על הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע, שהלך פעם בלוויית חסידיו, עברו על גשר מעל הנהר הקפוא והבחינו בנער אחד המצייר על הקרח שעל הנהר ציור המסמל דבר מעבודה זרה.
הרה"ק רבי דוד לעלובער הביט בפליאה בעלם הרך ובציורו של הקרח והחסידים השתוממו על כך שהרבי עוצר ומביט על כך ועוד מתבונן בזה. אחד התלמידים אזר אומץ ושאל: מה מפליא את הרבי בציור זה הקשור לע"ז?
ענה הרבי ואמר: 'מוסר גדול אני לומד כאן, הביטו וראו, כשהמים זורמים בנהר, אפילו הצייר הטוב ביותר לא יצליח לצייר עליהם מאומה… ברם, כשאך נכנסה הקרירות והקפיאה את המים, אפילו נער חסר דעת וחסר ניסיון בציור יכול לצייר עליהם ע"ז… ראה מה כוח ההרס של הקרירות… ראו המה כוחה של חמימות לדבר מצוה וח"ו הדבר שהקרירות יכולה לגרום, סיים הרבי את אמרי מוסריו, להם הקשיבו כמהים.
