שבוע טוב: הרב שפריי והרב רוזנשטיין משוחחים

והשבוע: על הורים חסרי אונים

הרב שפריי:

בעשורים האחרונים גדל דור שלם של הורים על הנחת היסוד שאין ילד רע – יש ילד שרע לו'. הורים הפכו להיות הרבה יותר מודעים לצרכים הרגשיים של הילדים שלהם ועוד-ועוד. במרכז תושיה אנחנו מקבלים מידי שבוע בין היתר עשרות פניות מהורים שמבקשים המלצה או הפניה לטיפול רגשי עבור מי מילדיהם. רבים מהם מבקשים הכוונה לאבחונים נדרשים. שוב ושוב אני עומד נפעם מול הפתיחות והנכונות של הורים להנגיש טיפולים מסוגים שונים תוך שהם משוחררים לגמרי מסטיגמות שהיו נחלת העבר.

כשלעצמו, זהו תהליך מבורך, אלא שפעמים אני תוהה האם אנו לא מגזימים בכיוון ההפוך של ייחוס משקל ייתר לאתגרים חינוכיים או נפשיים ייחודיים עד כדי הפיכת הטיפול בהם לחזות הכל. יותר מידי פעמים אני נתקל בהורים שנוקטים בגישה של התחשבות ייתר בקשיים האובייקטיביים עד בדי הנמכה מוגזמת של הציפיות שלהם לתפקוד בסיסי של הילד.

נפוץ למדי לפגוש הורים לילד המתמודד, למשל, עם חרדות שכשלעצמן הן התמודדות אובייקטיבית, רק שבעקבות התחשבות ייתר החרדה של הילד משתלטת על מרחב המחיה של בני הבית ומצמצמת את מרחב המחיה שלהם, שלא לדבר שההתחשבות המוגזמת רק מגבירה את החרדות. פעמים רבות מידי הנפח הנוכחי של מצב הבעיה ברובו הוא תוצאה של ההתחשבות המוגזמת ורק מיעוטו שייך לבעיה המקורית.

צריך לזכור שהתחשבות יתר מעבירה לילד את המסר שאנו תופסים אותו כחלש עם מסוגלות נמוכה ואלו מסרים שילדים מפנימים וכשלעצמם מהווים מסרים מחלישים ואנטי חינוכיים.

בשם ההכלה המוגזמת הורים נוטים לקבל גם התנהגויות קשות של אלימות פיזית ומילולית, התנהגויות פוגעניות, גם כאלה הכרוכות בסיכונים התפתחותיים, ועדיין שואלים את עצמם לאיזה מענה טיפולי הילד זקוק.

 

הרב רוזנשטיין:

ועדיין ישאלו אותך ההורים מה הבעיה בזה?

 

הרב שפריי:

כל ילד שמתמודד עם קושי אובייקטיבי זקוק להחזקה חינוכית בטוחה. בדיוק כפי שהוא זקוק שקשייו ייראו ויקבלו מקום והתייחסות מתאימה. בה במידה הוא זקוק ליד בטוחה שתדע את מינוני ההתחשבות ולא תוסיף עליהם בהגזמה. ההגזמה מחלישה הן הילד והן את ההורה. היא מחלישה את הילד כשהוא קולט שההורה מפוחד מההתמודדות שלו מה שמבסס אצל הילד את התחושה שהקושי שלו אכן מפחיד ואת ההורה זה מחליש שכן ההתאמה המוגזמת מצמצמת את מרחב המחיה שלו ופוגעת ברווחת ההורה ובחוסנו הנפשי. ההורה מתמקם מול הקושי של הילד כשהוא מוחלש ואנחנו יודעים שהורה מוחלש נוטה לטעויות ונתון לכניעה.

כל כך התרגלנו לפתח רגישות לצרכים של הילדים שזה הפך לחזות הכל. בשם הרגישות הורים נוטים להכיל התנהגויות קשות מתוך חשש שהעמדת גבולות תפגע רגשית בילד ומי יודע לאן זה יתפתח.

 

הרב רוזנשטיין:

אתה טוען שהנטייה להתחשבות ייתר מהווה בעיה יותר גדולה מבעיית המקור.

 

הרב שפריי:

ממש כך. התחשבות היתר כאמור מקורה בכוונה חיובית. אימצנו בהגזמה את המשפט יש ילד שרע לו אבל לא פחות מכך אנחנו מושפעים מחשיפה למקרי נשירה וסטיה מהדרך שמבססים אצלינו תחושת פחד שיחד עם הבעיה האובייקטיבית הופכים אותנו לחסרי אונים. במצב הפחות גרוע אנו לוקים בהתחשבות יתר עם הבעייתיות שלה ובמצב היותר גרוע אנחנו מגיבים באימפולסיביות תוקפנית שכן לנגד עיננו התסריט הקשה של נטיה מדרכי אבות, חלילה.

אנחנו מכוונים לעמדה הורית מותאמת שיודעת להחזיק את ההתמודדות בגבולות בטוחים ללא התחשבות מוגזמת ומאידך נותנת מקום והתייחסות ראויה ומותאמת לקושי.

 

הרב רוזנשטיין:

אתה בעצם מבקש להפוך את ההורה לסוג של מטפל?

 

הרב שפריי:

ממש לא, אנחנו חותרים לאפשר להורה להתמקם במקומו הטבעי כמבוגר האחראי. בוא נזכור שבסוף יש כאן ילד שלא משנה עם הוא מתמודד הוא זקוק להורה בטוח שיודע גם להציב גבולות תוך כדי שההורה מישיר מבט לאתגרים. זה תפקידינו.

בוא נסכים שלא משנה ממה הילד סובל, יש דברים שאי אפשר לחיות איתם אפילו יום אחד, כמו אלימות פיזית מילולית כלפי אחים, כלי חברים, כלפי הורים. דיבורים גסים, חוצפות או כל התנהגות פוגענית אחרת.

נוצרה מציאות של הורים שנושרים מעמדתם הטבעית של המבוגר האחראי והופכים להיות מוחלשים וחסרי אונים.

 

הרב רוזנשטיין:

אז מה אתה מציע בפרקטיקה. קח הורה בן ישיבה לא התמקצע בחינוך ואתה מצפה ממנו שיידע היכן עובר הגבול?

 

הרב שפריי:

ההמלצה היא אחת: פנו לקבלת הדרכה ממדריכים מנוסים. בעניין הזה צריך לומר שביחס הפוך לפתיחות שקיימת אצל הורים להנגשת סיוע מקצועי לילדים, קיימת הרבה פחות פתיחות של הורים לצרוך הדרכה מקצועית.

אני פוגש הורים שמוכנים לעשות הכל, טיפולים פסיכולוגיים, פסיכיאטרים, אך רק תציע הדרכת הורים והאוזניים נסתמות. הסיבה המרכזית היא שכשמדובר על עזרה מקצועית לילד, הפוקוס הוא על הילד. מאידך, בהדרכה מקצועית להורים הפוקוס הוא על ההורים ואף אחד לא אוהב לקבל הדרכה שעלולה להיתפס כביקורת על ההורות שלהם.

הרבה יותר פשוט ללכת לפסיכיאטר ולהתמסר לטיפולים רגשיים ארוכים ויקרים מאשר להתמקם מחדש מול הילד כגורם סמכות תומך ומציב גבולות

 

הרב רוזנשטיין:

כשאני מאפשר עזרה מקצועית לילד אני תופס את עצמי כהורה אכפתי, אחראי וקשוב שרק טובת הילד לנגד עיניו ולא נותן לסטיגמטיות לנהל אותו, לעומת פנייה להדרכת הורים שנתפסת כהכרזה על כישלון ההורות, כלומר, אני הבעיה ולא הילד. מה הפתרון לכך.

 

הרב שפריי:

יביט כל הורה ימינה ושמאלה ולבטח יבחין שכמעט בכל משפחה יש לפחות ילד אחד שעושה להורים שלו בית ספר. בדרך כלל זה ילד שכל השיטות שעבדו על האחים שלו לא עובדים עליו, לפעמים מסיבות של אופי, לפעמים מסיבות של פער גדול בשנים בין הילדים הגדולים באותה משפחה שגדלו בדור אחר מאשר הילדים האחרונים, כל מה שנדרש זה למצוא דרכי פעולה שיעבדו גם על הנוכחי.

לפעמים הורים אומרים לי בייאוש או בביקורת עצמית, איזה הורים אנחנו אם זה מה שקורה אתנו, ואני משיב להם בשאלה: בכמה ילדים התברכתם? ומה איתם? אה, הם ב"ה מרווים אותנו נחת. אני שואל, מה זה אומר עליכם?  בדרך כלל זה עוזר להיכנס לפרופורציה שעוזרת להרגיע את האשמה ואולי גם הבושה. זאת ההתמקדות בייתר הילדים שכן הצלחנו.

 

הרב רוזנשטיין:

אתה מעלה כאן נושאים כבדי משקל. ניתן לסכם זאת כך:

אכשר דרא להקשיב למצוקות של ילד, מה שרבי חיים שמואלביץ כתב על הנושא שבתקופת חזקיהו לא היו תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בהלכות טהרה, ושואל מרן הגר"ח, איך יכול להיות שמהדבר הזה יצא מנשה ובנו שהחריב את כל התורה והפך לעובד אלילים?

הוא מסביר, כיצד גרם לכך שכולם ידעו הלכות טהרה? על ידי שנעץ חרב בבית המדרש. לא מחנכים ילדים עם חרב, אם אדם מחנך ילד עם חרב, יוצא מזה אחר כך מנשה, רח"ל.

רבי חיים שמואלביץ אמר זאת בתקופתו, באותם ימים מי שלא למד טוב קיבל מכה עם סרגל על האצבעות, ובא רבי חיים ואמר: זאת לא השיטה.

עכשיו אנחנו הולכים למשהו אחר שאמרת, הנושא של רגישות הוא הכי חשוב בדור שלנו בחינוך הנוער, והנושא של לא לנעוץ חרב וללכת על חינוך שהוא בנועם זה אות ומופת בדור שלנו.

הבעיה היא, אני מכנה אותה – השמנת יתר. יש שפע של אוכל ומזון וכולם טוב להם ומלא חנויות מזון מהיר, אנשים לא יודעים מתי לסגור את הפה ואוכלים ואוכלים ללא הפסקה. 70% מתושבי ארה"ב סובלים מהשמנת יתר וזו המחלה הקשה ביותר היום שגורמת לסכרת וכו'.

מה נעשה? נסגור את עולם המזון? לא. אדם צריך לדעת מתי הוא צריך לאכול ומתי זה הופך להיות מזיק.

גם רגישות יתר, כשצורכים אותה יותר מדי אנו באמת עלולים להגיע למצב כזה כפי שאתה מתאר שהקערה מתהפכת.

הנחיית הורים זהו בעצם הפתרון.

 

הרב שפריי:

אנחנו יודעים שהדרכת הורים משנה את המצב מקצה לקצה, מצילת חיים כפשוטו, משנה דרמטית את ההתמודדויות ואת אחוזי ההצלחה ששואפים להצלחה מלאה.

כמובן שסובארו לא תהפוך למרצדס, אבל היא בהחלט תחזור להיות מכונית מתפקדת במקסימום שלה לפי תכונותיה. כשנפנים שכל מה שנו זקוקים לו הוא ארגז כלים מותאם ותו לא נוכל להתמקם מחדש כגורמי סמכות אפקטיביים ונרווה נחת יהודית אי"ה.

 

הרב רוזנשטיין:

נושא מדהים ומרתק וכל כך חיוני. יישר כח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן