היום יום ב’ של ראש השנה שנת תרפ”ב, לפני כ-100 שנה, בישיבת סלבודקה שבליטא בצילו של הסבא האגדי, מרן רבי נתן צבי פינקל זצ”ל, הפסיכולוג החינוכי התורני המעמיק והלמדן האריסטוקרטי הראשון שקם לנו בדור זה, האחרון: הסבא מסלבודקא.
מאמר זה הוא תיאור של השיחה בישיבה בראש השנה, מתוך כתבי התלמידים דאז.
ישוב הוא מכונס אל תוך עצמו, תוהה בפעם המי יודע כמה, האני ראוי לדבר בפני הלומדים?! חרדה אוחזת אותו. אבל קול אחר עולה באזניו, קול פנימי האומר לו, מה זה היה לך, תפקידך הוא להחיות את רוחם השפל ולרומם את רוחם הנדכאת, הלא כך לחש על אוזנך המורה הגדול ר’ ישראל סלנטר, שהמצע של הישיבה בסלבודקה הוא ‘לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים’ (ישעיהו נז, טו), אם כן, הצפן ('צבי פינקל נתן' – חתימתו), אזור חייל ופתח פיך. ושוב קול עולה ואומר, אבל מה אומר היום?
התיישב בדעתו, ובמוחו החד צפו ועלו להם כל אותם צלילי הדעת עליהם הוא משתית את חינוכו, והוא החל מדבר חרש… לעצמו, מבקש מאת ה’ עזר.
ובישיבה – ריצה. הסבא הגיע והוא החל בשיחה, קוראים התלמידים זה לזה. כולם נעמדים סביבו כמו גורן עגולה ומסתכלים עליו, עיניו פתוחות למחצה, אחוז שרעפים, מצחו קמוט ומתבונן הוא בציפורני אצבעותיו, ותוך כדי כך החל לואט חרש משפטים משפטים, מילים מילים…
“מה אומר הוא הסבא?” תמהים כמה מהתלמידים החדשים שלא הסכינו לסגנון שיחה שכזה. אכן, חצויים משפטיו היוצאים מפיו אבל שלמים הם כשהם יורדים לתוככי הלב ❤.
“עזרא הסופר…. אי!” לוחש הסבא, נאנח חרש, “מי שראוי היה שהתורה תינתן על ידו, אך!”
שקט משתרר.
חצי דקה של דומיה. פניו של הסבא מתאדמים ממאמץ מחשבתי ורגשי גם יחד, והוא ממשיך “מה הוא אומר בראש השנה לעם ישראל… עזרא… הם לא חטאו ממש…. לא בדרגתנו… אין לנו מושגים…” שקט דומיה, רגע נוסף חולף, והסבא ממשיך, “דקה מן הדקה. חטא קל, זר לא יבין… ועל זה הם הצערו! על חטא דק מן הדק!… ובעזרא כתוב: ‘וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה’ הִיא מָעֻזְּכֶם’ (נחמיה ח, י).
התרגשות אוחזת את הסבא, והוא משתתק, אוסף את המחשבות המתרוצצות במוחו. התלמידים יושבים מולו פעורי פה, דרוכים וממצמצי עיניים. הלא שיחה של הסבא היא זו. כמה רוממות! והסבא ממשיך ולואט “מה אומר להם עזרא?! ראש השנה זה לא יום של בכיה! חדוות ה’! – זה ראש השנה… מעוזכם!… אי, אי! מעוזכם….! אל תעצבו! חדווה! למה?! הרי הם חטאו חטא, אמנם דק מן הדק, אבל משהו, אפ’ס, חטא, כי הם היו צדיקים… למה לא להיעצב?! למה?! ראש השנה! ראש השנה… אי… ראש השנה…!!!”
דומיה “רוחשת” בין התלמידים. ראש השנה! שקט אופף את היצרים, ורעש רעמי תופי משפטיו המקוטעים של הסבא מרעים בעור תוף נפשם האריסטוקרטית ונפשם כמהה למשהו, נסתר… שאיפות…
“ראש השנה” ממשיך הסבא “הוא לא יום של בכיה. ראש השנה הוא יום של חדוות ה’…” ושוב משתרר לו שקט. עוברת דקה חולפת לה ביעף, והסבא מגביה את קולו וקורא: “רק חדוות ה’!”
דממה.
ושוב: “מה העבודה של ראש השנה” מהרהר הסבא בינו לבין עצמו בקול, והתלמידים כמו משתתפים עם מחשבותיו, באמת מה העבודה? לבכות – לא! אז מה?! חדווה?
“העבודה… מה העבודה…?! עבודת ראש השנה היא עבודה של שכל, של דעת, של התבוננות….” ושוב הוא מתעטף בשקט, מתבונן האם אמר מילה היוצאת מחוץ לתחום הדעת והאמת הישרה. לא, הוא מחליט בינו לבין עצמו, הדברים מחוברים כולם לעוגן הפנימי שלי, לא חרגתי. זה ישר כמו סרגל.
“כתוב ‘עיר פרא אדם יוולד’… אבל עיר פרא, זה רק אחרי החטא של אדם הראשון, אבל לפני החטא… לפני שירד מדרגתו… אי! אדם הראשון גדול היה ממלאכי השרת! לשם אנחנו שואפים! ללפני החטא! כמה נוראה גדלות האדם! נורא נוראות!…
שוב שקט. חולפת דקה והסבא ממשיך:
“אדם! אוי! אדם!… גדלות האדם…” דמעה סוררת שוטפת לפתע את עינו והוא שב ומתבונן על ציפורני ידיו, מרגיע את התפעלות רוחו. גדלות האדם! התלמידים לא הבחינו בה. השליטה מלאה. שלטון השכל על הרגש.
“‘חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה’, אנחנו צריכים לחנך את עצמנו לגדלות האדם! מה זה גדלות האדם?!… שירה! שרצו לומר לפניו שירה! היופי… החן… תורת האדם….!” ושוב הוא משתתק. משתנק בתוכו.
ולפתע זעקה מנסרת את חלל אולם הישיבה: “מידות!”…. ועוד פעם “מידות!” – זועק הסבא ומיד שב ומתכנס אל תוך פנימיותו, בוחן בקפידה האם לא חרג מקו האמת הפנימית, הופך בעצמו אבן על אבן, מחטט, לא. גם כעת זה תקין.
מרים לאט את ראשו, מציץ מבין ריסי עיניו התכולות על פני תלמידיו האהובים. אוי! כמה שהוא אוהב כל אחד ואחד מהם. לכמה מהם נתתי נשיקה על המצח בלילה שחלף, מהרהר הוא בינו לבין עצמו, ליונה סטוצינ’ר העומד שם, נתתי שניים, איזה שטייגע’ן הוא עשה לאחרונה! כמה תפילות בעמידה התפללתי על יצחק הוורשאי שם… אי, אילו היה יודע כמה אהבה אני רוחש לו! הם אפילו לא יודעים מכך. לפתע התנער מתוכו, סילק את מחשבותיו והמשיך תווה עמם את השיחה:
“מידות, זה ראש השנה!… החינוך שאדם מחנך את עצמו לא להיות עיר פרא… להיות כמו אדם הראשון לפני החטא! גדלות האדם! מידות של אדם!
לעלות מקטן עליו הגמרא אומרת “קטן פגיעתו רעה” ולהגיע עד למעלה ממלאכי המרום! גדלות האדם!…
הנה קטן “פגיעתו רעה”, והוא הולך ומשתלם מ”פגיעה רעה” עד ל”חכמתו מרובה משלכם”. אם כן עבודת האדם היא להשתלם ולעלות בחכמתו עד שיגביה עוף למעלה ממלאכי מרום!
“ומהי החכמה?! החינוך! חכמת הנפש! להכיר את כוחות הנפש, את הפסיכולוגיה שלי, ולתקן את המידות! להיות האדם השלם!”
שוב שקט. השיחה מסתיימת. וכמו בכל הפעמים, הסבא עוזר חיל בסיום ומסכם את הדברים והמחשבות ששוחח איתם לכדי רעיון אחד מזהיר:
אם כן בראש השנה כאמור לא הבכיה העיקר, אלא ההשתלמות בדעת ובמידות! ואם חסר במידה – חסר לו ממש בצלם של ה’!
זה הוא הצורה של ראש השנה… חדות ה’ היא מעוזכם! בחדות ה’! בהתדמות לו! בהשתלמות השכל! בהשתלמות המידות!
זו עבודתנו בראש השנה: השתלמות!… מטרתנו היא להיות אדם שלם אשר חכמתו תהא מרובה ממלאכי מעלה!
להשתלם בשכל, בדעה, במידות!… להגיע לעצמיותו של האדם! – זוהי עבודתנו ביום הדין! בחדווה!
[מעובד על פי ספר ‘שיחות הסבא מסלבודקה’ (י. כהן), ירושלים תש”ע, ח”א עמ’ רע”ז והלאה]
מתוך בלוג 'רשימות תורניות – אשר מורסקי' https://www.soulology.co.il/
