הרב חיים ולדר בסיפור מרגש על בקשת מחילה

הסיפור שלי מתאים מאד לימים האחרונים של חודש הרחמים והסליחות שאך לא מכבר נפרדנו מהם.

אני כיום אברך ואב לילדים. לפני 14 שנה למדתי בישיבה גדולה,  ישיבה שמי שזוכה ללמוד בה נהנה לא רק ממקום איכותי ומעשיר בכל התחומים, אלא גם ביחס חם וטוב מצד צוות הישיבה.

אני יודע שכשאומרים "יחס חם וטוב" זה מוליך אותך למקום הטיפולי. זה מלמד משהו על העולם הציני שאנו חיים בו ולא על הישיבה שלנו. כי הישיבה שלנו היא ישיבה על רמה שקשה מאד להתקבל אליה, ועם זאת, צוות הרבנים השקיע המון בקשר עם הבחורים ובניית האישיות שלהם, מה שאומר דוגמא אישית ללא דופי השקעה והתעניינות בכל בחור ובחור.

למרות שהיחס הזה היה מצד כל צוות הישיבה מי שהוביל את הקו הזה הוא אחד מראשי הישיבה אז היה כבן 32, איש למדן וגאון עצום ובד בבד בעל רגש עצום איכפתי ומחובר לבחורים באופן האישי. אני באופן אישי קשור אליו ואוהב אותו אהבת נפש עד היום הזה, אך כך גם מרבית חבריי. אני חושב שהרב הזה הוא מודל שניתן ללמוד ממנו בכל המקומות בלי לזלזל באף ישיבה אחרת.

 

***

 

פעם, בסעודה שלישית בשעת "רעווא דרעווין", לאחר ששרנו ביחד שירי רגש ונשמה, הרב נשא דברים ודיבר על בין אדם לחברו.

בשלב כלשהו העז אחד השומעים לשאול אותו "מה הביא את הרב להיות כל כך איכפתי לכל בחור ובחור ברמה שאנחנו לא מכירים, אולי הרב יספר לנו וזה גם יעורר אותנו".

הרב חשב קצת ואמר: יש סיפור שקרה לי, אני חושש לספר אותו אך כעת כשהעלית את הנושא אני חושב שלא יקרה כלום אם אספר, אך תדעו שמדובר במשהו שיושב לי מאד על הלב וייתכן שאני אתרגש מאד במהלך סיפור הדברים.

היתה זו הכרזה דרמטית. שקט הושלך בחדר האוכל, וכולנו ציפינו למוצא פיו.

והוא החל לספר.

 

***

 

היה זה כשהייתי בן גילכם. 18-19, כפי שאתם יודעים, אני יליד שוויץ, חונכתי חינוך "ייקי", למדתי בישיבה טובה ונחשבתי לבחור טוב. מעולם לא רבתי עם מישהו ומעולם לא פגעתי באיש.

באותה תקופה אחותי הבכורה התארסה. הוריי כמובן תכננו את החתונה ומאחר ואנחנו משפחה ייקית ומסודרת הוריי עשו רשימה של כל המוזמנים, שלחו הזמנה וביקשו מכל אחד לאשר את נוכחותו.

מכיוון שגם בית הכנסת בו התפללנו היה של ייקים, כמובן שכל המתפללים אישרו בתוך מספר ימים את נוכחותם ולאלה שלא אישרו (שבדרך כלל לא ייקים), הורי התקשרו והתענינו אם הם מתכוונים להגיע. חלקם אישרו וחלקם הודיעו כי לא יוכלו להגיע.

בסך הכל הורי הגיעו כמעט לכל המוזמנים, ועל פי זה עשו את הזמנת המנות וחלוקת המקומות.  אם כי היו כאלה שהם לא השיגו משום מה, גם בגלל שבאותם ימים עדיין לא היה פלאפון לכל אחד. לאלה הוקצו שתי שולחנות ("אחד לכל צד") שזה מעל ומעבר עבור שמחה ייקית.

 

***

 

החתונה הגיעה. כל אחד התיישב במקום השמור והמסומן בשמו. כי אם ייקים אז עד הסוף. לגבי אלה שהגיעו אף שלא אישרו, נפתחו עוד שתי שולחנות. האולם היה בתפוסה מלאה.

בערך לקראת המנה הראשונה, הופיע לפתע באולם שייע (שם בדוי), רווק בן שישים שהתפלל במניין שלנו.

מאיפה שלא תסתכל עליו, שייע שהתגורר בבית הוריו הקשישים שדיברו רק גרמנית גותית (סתם, אין לי מושג לגבי הגותית. פשוט כל גרמנית נשמעת גותית במקצת), היה איש מוזר ביותר. והיו שגם כינו אותו "צידריטער", שזה "מסובב". הוא לא למד ולא עבד. לא היו לו חברים  והיה די מנותק מהעולם. הדבר היחיד שחיבר אותו לעולם היה בית הכנסת שלנו. הוא היה אחראי על ה"וימפלים" (מי שיודע בבית כנסת של יוצאי גרמניה, ספרי התורה חגורים בחגורה עבה מאד שמקיפה אותם כמה פעמים, ולכל בית כנסת ייקי שמכבד את עצמו יש אוסף "וימפלים" מפואר).

הוא היה זה שדואג לכיבוס שלהם כמו גם להחלטה באיזה "ווימפלים" ייעשה שימוש ואלה יאוכסנו יחד עם עשרות אחרים בתחתית ארון הקודש.

כמו כן היה שייע אחראי על הסעודה השלישית. רכישת המצרכים, הכנתם והגשתם.

סעודה שלישית בבית כנסת של ייקים זה אומר גם אחריות על המזמור שהייקים נוהגים לשיר לאחר  סעודה שלישית, רגע לפני ערבית  מתוך תהילים קמ"ד לְדָוִד:  בָּרוּךְ ד', צוּרִי — הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב; אֶצְבְּעוֹתַי, לַמִּלְחָמָה.

ובכן, שייע היה החזן הראשי כשכולם שרים איתו במנגינה שאם לא זכיתם לשמוע אני מציע לכם להקשיב לה.

 

***

 

מטבע הדברים, מצב עניינים זה לא תרם תרומה של ממש ליכולתו של שייע להינשא, ולמען האמת, הסיכויים שלו למצוא שידוך הלכו ופחתו עם השנים וככל שהתחבר יותר לשורשיו היקיים. זאת מאחר שילדיהם של יוצאי גרמניה, רובם ככולם התערו בחברה הישראלית, וככל שהתערו כך נעלם האקצנט הגרמני כמו עוד כמה מנהגים ייקיים, כמו למשל היכולת לספר בדיחות, כמו היכולת לצחוק מהן ולא להקשות קושיות על מידת היתכנותן.

כך או כך, שייע זה פוסע מעדנות לחתונה שלנו עם עניבת פפיון הישר מהמאה ה-16, ווסט ומכנסיים תואמים, פרח ביד אחת ומתנה ביד האחרת.

אבא שלי כמובן רץ לקראתו, קיבל את איחוליו, הודה לו על הגעתו, אך עם שאת אמר לו: "חבל שלא אישרת את הגעתך. נצטרך להושיב אותך בשולחן הכבוד".

כמובן שאבא שלי, שהוא ייקה בעצמו, אינו מתכוון לרגע אחד להושיב את שייע בשולחן הכבוד, והמשפט הזה אינו אלה בדיחה. בדיחה של ייקים. אבל עדיין בדיחה.

ומה עושה שייע אם אינו פוסע מעדנות אל עבר שולחן הכבוד?

למעשה, הסאגה הזו היתה מסתיימת, אם רק היה מוצא כיסא פנוי, אך מכיון שגם הרבנים ואנשי הציבור שהוזמנו אישרו מראש את נוכחותם ופיסת קרטון עליה רשום שמם המלא ותוארם הוצבה לידם, ומכיון שממילא הכיסאות היו תפוסים על ידי הרבנים שהמושג "דיוק של שעון שוויצרי" לא היה רק משל ושנינה אלא מציאות חיים. אך גם אלמלא תפסו את הכיסאות, עדיין העובדה ששמו של שייע לא הופיע שם, מנעה ממנו לתפוס כיסא ולשבת, שכן עם כל מה שניתן היה לומר על מוזריותו, עדיין חינוך ייקי קפדני קיבל, וחינוך זה לא התיר לשבת במקום ששמו אינו מסומן שם.

"נראה לי שאולי הפתק הנושא את שמי נפל", אמר לי שייע.

"אממ. אממ", אמרתי, "לא נעים לי אבל אנחנו לא קיבלנו אישור על הגעתך, ולכן לא הודפס פתק הנושא את שמך".

"אהה נכון", אישר שייע, "אכן לא אישרתי וזאת בגלל עיסוקיי הרבים בכל הנוגע לבית הכנסת. אז מה אתה מציע לעשות?"

"אל תדאג", אמרתי. "אני אחפש ואמצא".

התחלתי להתרוצץ בין השולחנות בתקווה לגלות איזה פתק ריק של מוזמן שאוכל לוודא שאישר אך לא הגיע, אך ניסים כאלה אינם מתרחשים בארץ ששמה שוויץ. שם אנשים מאשרים ומגיעים ובזמן.

ואז עלה רעיון במוחי.

שני שולחנות יועדו לחברים של החתן. שולחנות אלה לא סומנו בשמות כי יש גבול גם לדיוק של ייקים, פניתי לשם ומהר מאוד גיליתי שיש מקום פנוי, צלחת נקייה, סכין מזלג נוצצים.

רצתי אל שייע ואמרתי: "מצאתי לך מקום".

הוא שמח והתלווה אלי ואני בצעדים של מחול הזזתי את הכיסא באבירות כדי לכבדו.

אך הוא עצר על מקומו, הביט ביושבי השולחן ואמר בקול רם: "תגיד אתה לא מתבייש? אני יכול להיות הסבא שלך".

לא כל כך הבנתי את המשפט. "זה בסדר שייע, זה מקום פנוי, אף אחד לא יושב כאן".

"אני ראיתי שזה מקום פנוי אתה לא מתבייש? אני יכול להיות הסבא שלך", וכאן פנה ויצא מהאולם ברוגז רב.

רצתי אחריו ואמרתי "אני מתנצל בפניך, אולי אני אחפש לך מקום אחר", אך הוא אמר, "אני לא מקבל את התנצלות ואתה יכול להתבייש לך".

ונעלם.

 

***

 

כמובן שהאירוע הזה העכיר את מצב רוחי בחתונה וגם בשבע הברכות. סיפרתי את האירוע לאבא שלי ולמען האמת די התרעמתי, שכן כל כך השתדלתי בשבילו והוא כביכול "התהפך עלי" ללא סיבה.

אך אבי הושיב אותי והסביר: "אני מאמין שהוא נפגע מכך שהושבת אותו בשולחן של הבחורים. הוא לא הבין שזה היה המקום הפנוי ביחיד. הוא הבין שאתה רואה בו בחור שלא התחתן ולכן המקום הטבעי שלו זה שולחן הבחורים ולכן גם ענה לך: 'אני יכול להיות הסבא שלך', ובמילים אחרות למה אתה מבזה אותי ומושיב אותי בשולחן של הבחורים.

הרב עצר את הסיפור, נאנח ואז המשיך.

 

***

 

מכיון שלמדתי בישיבה בארץ, חזרתי לכאן, לא לפני שניסיתי שוב לבקש מחילה משייע וסורבתי. אבי אמר שמכיוון שביקשתי ג' פעמים איני מחויב עוד, אך התיקון יהיה שאלמד מהעניין הזה משהו על רגישותם של בני אדם ואהיה רגיש עוד יותר ממה שנדרש.

ואכן הסיפור הזה, גרם לי להבנה מאד בסיסית בחיים שכל אדם ואדם רואה את החיים אחרת ולכל אחד יש את הרגישות שלו ולפעמים מחמאה לאחד זה ביזוי לאחר ומבלי משים אתה יכול לפגוע בבנאדם אפילו שבכלל לא התכוונת לזה.

יישמתי את זה כבחור, פשוט בכל סיטואציה לא ראיתי רק את עצמי אלא לימדתי את עצמי לבחון את הדברים בעיניים של הזולת. ולאחר שנישאתי והפכתי לר"מ בישיבה אני משתדל ליישם את זה ולראות בכל בחור ובחור ישות בפני עצמה עם רגישות אישית לדברים שלפעמים אינה קיימת אצל האחר.

השאלה שלכם כעת אולי מהווה הזדמנות לחנך אתכם להיות גם אתם כאלה.

אנשים עם רגישות לזולת תמיד חיים בשלום עם סביבתם. שלום הבית שלהם טוב יותר, יחסי השכנות, העבודה וכל הבין אדם לחברו שלהם אחר לחלוטין. אז תודה ששאלתם – והנה התשובה. תעשו עם זה מה שאתם רואים לנכון.

כמובן שהשיחה הזו עשתה רעש גדול בישיבה. כולם דיברו על הנושא זמן רב וכולנו התחזקנו בבין אדם לחברו בדרך מקורית וחכמה שלא הרבה זוכים לה.

ועדיין הסיפור לא הסתיים.

 

***

 

עברו כמה חדשים. הגיע בין הזמנים של פסח.

באותה שנה, הוריי נסעו לחו"ל בגלל סיבה רפואית, ואני ואחי (שלמד גם הוא בישיבה) למעשה נשארנו בלי משפחה.

הרב שלנו הזמין אותנו לעשות את ליל הסדר אצלו ואנחנו שמחנו לעשות זאת.

הוא חש את מצוקתנו ודאגתנו וממש נתן לנו חום ואהבה כמו אבא ממש.

בחול המועד פסח התקשרו כמה מאחיו של הרב ועשו שיחת ועידה. התברר שהורי הרב שעדיין התגוררו בשוויץ, טיפלו בסבא והסבתא שלו שלמעשה התגוררו בביתם.

ההורים של הרב לא היו אנשים צעירים והסבא והסבתא היו ממש קשישים ולמעשה לא תפקדו והטיפול בהם דרש כוחות עצומים מצד הוריו של הרב.

הרעיון היה לשחרר את ההורים לחופשה של שבוע שינוחו ובינתיים אחד הנכדים יטפל בסבא והסבתא הזקנים. בשיחה עלה כי היחיד שיכול לעשות את זה הוא הרב שלנו.

הוא סיים את השיחה ולאחר מכן אמר לנו: "תקשיבו, אתם באים איתי לשוויץ. אני אטפל בסבי וסבתי ובינתיים אתם תבלו בנעימים את בין הזמנים ואם אוכל אולי גם אצטרף אליכם פה ושם".

כזו הצעה היתה בשבילנו כמו אור באפילה לאור המצב הבריאותי של אימנו ולאור הבדידות שחשנו.

הוא רכש לנו כרטיסים על חשבונו ובתוך יומיים עשינו דרכנו לשוויץ.

היתה זו חופשה מדהימה, שכל כך באה במקום. הבריאה אותנו נפשית ונתנה לנו כוח שהיינו מאד צריכים אותו בתקופה הזו.

הרב שלנו לא יכול היה להתפנות ולהתלוות לטיולים שלנו, אך אנו היינו מספיק מבוגרים בשביל להסתדר לבד, במיוחד כשהוא תכנן לנו טיולים בצורה ייקית כולל זמני רכבות ואוטובוסים ומחירי כרטיסים וכד'.

בשבת כמובן התראינו בבית של הוריו, ללא ההורים שיצאו לחופשה, אך בנוכחות הסבא והסבתא.

 

***

 

מה שאני הולך לספר כעת נראה אולי כלקוח מהדמיון אך הוא אמת לאמיתה.

לאחר ארוחת השבת בבוקר, הלכנו קצת לטייל עם הרב שלנו, ואז עברנו ליד אתר בנייה, וראינו שם איש זקן שנראה ממש במצוקה. הוא רכן והקיא.

האיש היה  עם כיפה לבנה ובגדי שבת. הבנו שהוא יהודי.

הרב שלנו חצה את הכביש ואנחנו איתו, היהודי הזקן רכן והקיא שוב, ואז הרים את ראשו. הוא היה מאד חיוור, אך אז קלטנו שהרב שלי מזהה אותו.

"שייע", הוא אמר.

הבטנו אחד על השני. לא יכול להיות שזה שייע ההוא. זה הזוי מכדי להיות אמיתי.

"שייע" תגיד אתה צריך אולי עזרה?

"הכל בסדר", אמר הזקן, "רק לא הרגשתי טוב".

"בא ואלווה אותך", אמר הרב שלנו.

"תגיד לי מי אתה?" שאל הזקן.

אתה לא מזהה אותי, אני הבן של, כאן נקב הרב שלנו בשם הוריו ולאחר מכן אמר את שמו.

היתה שניה של שקט מתוח ואז הזקן אמר: "יש לי זכרונות רעים ממך".

"עדיין?"
"בטח. אני אולי זקן אבל לא שוכח כלום. בחתונה של אחותך אתה רצית לשים אותי בשולחן של הבחורים רק כי אני בחור ולא הצלחתי להתחתן ואני צעקתי עליך שאני יכול להיות סבא שלך".

"אני זוכר", אמר הרב, "ואני ביקשתי ממך מחילה כמה פעמים וכעת אבקש שוב. שתדע שלא חשבתי בכלל על זה שאתה רווק. זה פשוט היה המקום היחיד הפנוי".

הזקן הניף בידו לאות ביטול.

"אולי עכשיו אתה מוחל לי?" שאל הרב.

הזקן חושב וחושב ובסוף אומר: "תגיד לי, מי אלה לידך. הילדים שלך?" "לא בדיוק הם תלמידים שלי, כמו ילדים שלי".

"אז תבואו שלושתכם לסעודה שלישת בבית הכנסת, אתה יודע שאני אחראי על זה. אני צריך מניין למזמור שאני שר אחרי הסעודה השלישית ולערבית ואני לא בטוח שיש מניין תשלימו מניין ואז נדבר".

 

***

 

כמובן שהגענו. הוא עמד שם כחתן ביום חתונתו התחיל לשיר כמו חזן עם נתנה תוקף והסתכל לכיווננו אם מקשיבים.

כמובן שהגענו בזמן, אכלנו סעודה שלשית ולאחר מכן הוא קם ברוב טקס וזימר את המזמור במנגינה הייקית הידועה.

לאחר מכן רץ אלינו ושאל "איך היה".

"תשמע זה היה משהו מאד מאד מאד מיוחד".

"יופי", אמר והכריז "והוא רחום" לערבית.

לאח תפילת ערבית שוב ניגש הרב ושאל, "אתה מוחל לי?"

ראינו שהוא מתלבט. כמה הנאות כבר היו לו בחייו חוץ מהכעסים הקטנים שלו? שיוותר עליהם?

ואז החלטתי לעשות מעשה:

"תראה", אמרתי, "אנחנו תלמידים שלו ושתדע שהוא מתייחס לכל אחד ואחד בצורה מופלאה וכששאלנו אותו פעם מדוע סיפר לכל הישיבה את הסיפור הזה שהוא פגע באיש יקר בגלל שלא היה מספיק רגיש לזה שהוא בחור, ואמר שזו הסיבה לכל היחס שלו לבחורים, אני חושב שזה יהיה לזכותך ומגיע לו שתמחל לו".

זה שכנע אותו סופית.

"אם כך?", אמר, "אני מוחל לך מחילה גמורה ואין בליבי עליך דבר".

הרב שלנו החל לבכות ואנחנו איתו. זה היה מחזה נדיר.

שייע מצידו אפילו לא מצמץ.

"תודה לך לחש הרב. שתדע לך שזה מאד היה חשוב לי המחילה שלך".

נפרדנו לשלום ואז שמענו את שייע קורא בשמו של הרב.

"תגיד, ואתה מוחל לי על זה שצעקתי עליך בחתונה?"

"בוודאי", אמר הרב, "מעולם לא הקפדתי עליך. הבנתי שאני האשם. אני מוחל לך במחילה גמורה".

"יופי", אמר שייע.

נפרדנו.

הלכנו בשתיקה כל הדרך הביתה. שום דיבור לא היה נכון ברגעים אלה. המציאות היתה חזקה מכל דיבור.

 

***

 

אך גם כאן הסיפור טרם הסתיים.

יומיים לאחר מכן, ממש לקראת תום ביקורנו, התפלנו שחרית ולפתע הגיעה הידיעה ששייע נפטר – – –

מסתבר שהוא לא סתם הקיא. הוא היה חולה זמן מה, במוצאי השבת אושפז וביום ראשון בלילה נפטר.

השתתפנו בלוויה שלו יחד עם קהל לא קטן של הקהילה המקומית שהכירו אותו. זו היתה הלוויה עצובה בכפליים של אדם אומלל שלא השאיר אחריו זכר.

ואנחנו היינו עדיין המומים, כי ידענו שדבר גדול היה כאן.

לא לחינם הרב שלנו הזדמן "במקרה"? לסעוד את סבו וסבתו בשוויץ. הוא היה זקוק למחילה. מעשיו הטובים והתיקון הגדול שעשה זיכוהו שההשגחה העליונה תגלגל אותו לשם במקום הנכון וממש ברגע הנכון לפני שכבר יהיה מאוחר.

ובדרך חזרה אמרתי לרב כי היה זה תיקון חשוב גם לנפטר, כי גם הוא היה זקוק למחילה של הרב שפגע בו בלי כוונה והתבזה על ידו.

חזרנו משם עם מטען גדול שהולך איתנו עד היום הזה.

14 שנים חלפו מאז, כיום אני אברך אב לילדים, הרה"ג אליהו מרדכי לנג שליט"א הוא כיום אחד מראשי הישיבה הגדולה עפולה וידוע באישיותו המופלאה ובחיבור הנדיר שלו לבחורים. ולמרות שהסיפור שלו ידוע לבני הישיבה לדורותיה, אני חושב שחבל שהוא לא יגיע לנחלת הכלל.

 

***

 

מלבד סיפור ההשגחה הבלתי נתפש שיש כאן, יש כאן סיפור על רחמים וסליחות.

רחמים במובן התחשבות באחר. התחשבות אינה יכולה להיות בלי לדעת את רגישותו של הזולת. אנו רוצים שהקב"ה יסלח לנו. ובאיזו זכות? על ידי שירחם עלינו, שיבין את נפשינו, את חולשותינו, וכך יהיה קל יותר לסלוח לנו.

אך בבואנו לבקש זאת מהקב"ה עלינו להיות כאלה בעצמנו. להבין את נפתולי זולתינו ולרחם עליו, וכך נוכל לסלוח לו, לא רק במובן של סליחה, אלא במובן של קבלת האחר והשלמה עם כך שהוא לא מצליח למלא את ציפיותינו.

זה נכון לגבי הורים וילדים, נכון לגבי מורים ותלמידים ונכון לגבי שכנים ועובדים וחברים וכל בני האדם.

ואם נתחזק בזה, נבין למניעים לרגישויות של הזולת, גם הקב"ה ינהג בנו באותה מידה.

הייתי מסיים במילות התפילה שנאמר בתפילת הנעילה:

וְנֶאֱמַר יַעֲזב רָשָׁע דַּרְכּו וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבותָיו וְיָשׁב אֶל ד' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלקֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלחַ: וְאַתָּה אֱלוקַּ סְלִיחות חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב וְרוצֶה אַתָּה בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים.

הנה המילים שמקשרות בין הרחמים לסליחה. בין הבנת חולשות האחר לבין סליחה ומחילה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן