הרב איסר שפריי, מומחה לסמכות חינוכית, מאמן צוותות חינוך והורים למימוש הסמכות, מנהל חינוכי תושיה
הרב שלמה רוזנשטיין, מח"ס הפרשה המחנכת
הרב שפריי: מה נשמע הרב שלמה, גם לך יוצא לפגוש הורים שהם 'מנהלים' באישיותם בכל תחומי החיים אבל בבית שלהם יש ילד או שניים שמסובבים אותם על האצבע כמו סביבון…
הרב רוזנשטיין: ברור… אני חושב שהסיפור הגדול מתחיל בפנימיות של האנשים הבוגרים, ברגע שהם עוברים את מפתן הדלת של הבית. כלומר, בסוף כולנו אנשים שחוזרים הביתה ויש לנו סף מסוים של יכולת הכלה ובדרך כלל היא מוגבלת.
אמרתי פעם, אדם לפני שהוא נכנס הביתה צריך לעצור לרגע, לדמיין עצמו שוטף פנים, להתנער ולהציב את עצמו מחדש, כאילו שתה עכשיו שוב את הקפה של הבוקר ולהיכנס הביתה למערכת חדשה לגמרי.
הרב שפריי: זה אומר שאנו מגיעים למשימה הגדולה של חיינו, גידול הילדים, עם הנשמה בידיים, מותשים, מרוקנים מאנרגיות ונכשלים בעשיה הכי חשובה שבשבילה אנו קיימים. אנחנו בעצם אותם מנהלים של בחוץ רק בלי המשאבים הדרושים לניהול הפנימי, האם אנחנו נמצאים כאן מלכתחילה עם אפס נתונים להצליח?
הרב רוזנשטיין: בדיוק כך וזה גורם לנו להתנהל בבית מצב של להגיב ולא ליזום. את האנרגיות שלנו בחלק של היוזמה אנו משאירים למקומות אחרים. או אז כשמתרחשים אירועים בבית, מטבע הדברים אנו מגיבים לאירועים ולא יוזמים, אבל תגובה זה לא חינוך. חינוך זו יוזמה. מצופה מאתנו ליזום ולא להגיב. תגובות נתונות בדרך כלל למצב רוח, להחלטה רגעית, משהו מהבטן ולא מהראש.
הרב שפריי: בעצם כמו כל תחום, היזמה, החתירה, הכיוון הוא לב העניין ופה בעצם אנחנו פועלים בלי שום תכנית. בהעדר תכנית וכיוון אנחנו מסתובבים סביב עצמינו. כשאנו מדברים על החזרה הבייתה אז בכלל, אנו מצפים בספונטניות להניח את הראש בחזרה הבייתה, סריקה מהירה של המקרר, להתרגע, להתרענן לזרוק את עצמינו על כסא נוח, ופחות להיות מחושבים, וכשזאת הציפיה , רק נדמיין מה זה לפגוש נעליים זרוקות בסלון וחמישה זאטוטים , אמא תביא לי , אבא תעשה לי, ריבים צרחות וכו' כשאנחנו על הקצה , ההתפרצות היא רק עניין של זמן, מתפתחת דינמיקה אימפולסיבית, ותהליכי הסלמה.
הרב רוזנשטיין: אכן זה שורש הבעיות. במצבים הללו אנו מגיבים על טייס אוטומטי מתוך העולם הפנימי שלנו, מה שאנחנו מרגישים באותו הרגע ולא נכנסים להבין את השני. אנחנו לא עונים לו, אלא לעצמינו, ומייצגים את עמדתנו. אנו מגיבים לפנטזיית המנוחה שהתאדתה
הרב שפריי: אנחנו מיטיבים להסביר אבל בד בבד מייאשים… הרי כולנו אנשי עמל, האם אין תקוה?
הרב רוזנשטיין: קודם כל התיקון מגיע מהכרת הבעיה שבה אנו נמצאים. היכולת להכיר בזה שאנו לא מתמודדים נכון עם הסיטואציות וצריכים לעשות אחרת.
הרב שפריי: כשהייתי בהדרכת חתנים לפני עשרות שנים אצל מורי ורבי הרב שלמה כהן, הוא אמר שכל אדם לפני שעולה הביתה צריך שיהיה לו בתיק של ה'כולל' או באוטו מברשת שיער וסנדוויץ', לאכול ולהסתדר חמש דקות קודם ולהיכנס באנרגיות חדשות לבית.
הרב רוזנשטיין: זה בדיוק הסיפור וזה האתגר. אנחנו בני אדם, מגיעים לבית ומחפשים להירגע, אבל אם רוצים לא לחטוא בשליחותנו, לניהול המערכות בבית צריך להיכנס בדעה צלולה ובבהירות. כפי שאמרת משמו של הרב כהן בחלק החיצוני, הכוונה היא ללא ספק לסדר את עצמינו בחלק הפנימי, את המחשבה והאנרגיה. לא חוזרים להשתרע על הספה ולנוח מעמל היום, אלא לפנינו מוטלת משימה נוספת בחיינו, חשובה מאוד, שהיא עיקר חיינו.
הרב שפריי: סיכום הדברים הוא כזה: לפני שנעבור לשיטות לבנייה ושיקום סמכות הורית ומקבל לפני שנדון על הקו החינוכי, עלינו להיות מסופקים, לא עייפים, לא רעבים ומלאים בכוחות. מרן הגרמ"ה הירש שליט"א הדגיש תמיד בכנסים שלנו של 'משיבים': "אנחנו דורשים שה'משיב' יישן טוב בלילה "אנחנו דורשים שה'משיב' יאכל ארוחת בוקר טובה"
הרעיון הוא, לפני שנכנס לביהמ"ד יש אל"ף בי"ת, תהיה אדם שנעים לשהות במחיצתו. כשאנו עייפים אנו קצרי רוח. לפני שמדברים על תכנת הפעלה, על האדם להיות מסופק בצרכים החיוניים הללו.
הרב רוזנשטיין: אכן זה סיכום הדברים של החלק המקדים לשיטות ההפעלה והחינוך של החיים.
הרב שפריי: היה מעניין ומרתק. עכשיו שואלים מה עושים הלאה, על כך בשיחה הבאה בע"ה.
