משה רבינו שומע את "טענותיהם" וגידופיהם של קרח ועדתו ומבקש מהקב"ה לבל יפנה אל מנחתם שכן, "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" (במדבר טז, טו).
רש"י כאן במקום מבאר את פירוש המילים הללו של משה רבינו וז"ל: "לא חמור אחד מהם נשאתי. לא חמורו של אחד מהם נטלתי, אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי".
והנה, בפרשת שמות (שמות ד, כ) כאשר מספרת לנו התוה"ק על שובו של משה רבינו, אשתו ובניו ממדין למצרים, עם אותו חמור שלא נלקח מבני ישראל אלא משל משה עצמו, אומר רש"י דבר פלא: ״על החמור. חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו שנאמר (זכריה ט, ט) עני ורוכב על חמור". כלומר, משה רבינו זכה לנס פלאי ונדיר ביותר בו קיבל לידיו חמור מיוחד במינו. אותו חמור עליו רכב אבי האומה היהודית אברהם אבינו בדרכו לאחד האירועים המכוננים ביותר בתולדות האומה העברית – עקידת יצחק, ואותו חמור עליו ירכב מלך המשיח ברגעים הנעלים והנשגבים שיהיו אי פעם לעם היהודי – בבואו לגאול את עם ישראל לעתיד לבא.
והשאלה, אם כן, מתבקשת באופן מיידי, מדוע משה רבינו לא ציין עובדה זאת בפני עם ישראל כשניסה להסביר עצמו מול קרח ועדתו, מדוע אמר להם שהיה זה חמורו שלו ולא רמז להם כי הקב"ה הועיד אותו להנהיג את עמו הנבחר ואף העמיד לרשותו את החמור המיוחד המוביל את מנהיגי העם בזמנים מיוחדים, וממילא אות היא כי עליהם לקבל מרותו ולא ללכת שבי אחר דברי קרח ועדתו. הרי ברור כי לפחות חלק נכבד מההולכים אחר קרח, העם הפשוט שלא היה מונע מאינטרסים וממחשבות של רווחים עתידיים, היה מתעורר להסיק מכך כי משה רבינו לבדו הוא זה שנבחר על ידי הקב"ה, או לפחות היו נמנעים מלהצטרף באופן מעשי לעדת קרח.
והרי רואים בהמשך הפסוקים כמה מאמץ השקיע משה למנוע מהעם לנהור אחרי קרח ואנשיו, כפי שמתבטא ביתר שאת בקריאה שקרא מליבו הטהור (טז, כו), "וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם", ומה יותר מתאים היה מלהזכיר להם הוכחה ברורה כי בו בחר ד' להובילם ולהנהיגם? ובכלל, מדוע בכל מהלך העניינים בפרשיית קרח ועדתו לא ציין בפניהם אפילו פעם אחת כמה טרח ויגע עבורם בעמדו מול פרעה, כמה התאמץ בעדם בכל שנות הליכתם במדבר, מתן תורה, ועוד?
***
אכן, בעיון מעמיק בדברים מגלים אנו מעט בזעיר אנפין ממידת ענוותנותו העילאית של משה רבינו. הוא עשה הכל, ואף מעבר לכך, לבל ייתפס העם בעוונו של קרח. הוא השפיל עצמו כאשר ביקש לפגוש בדתן ואבירם ולשכנעם שהם טועים, משלא הסכימו לבא אליו השפיל עצמו יותר מכך כשלקח את שנות חייו המרובות, את היותו האיש המורם ביותר שזכה לדבר עם הקב"ה פה אל פה והלך אליהם. הוא התחנן לאנשים שוב ושוב שייבדלו מתוך העדה הרעה הזאת ויימנעו מלהמיט אסון גדול על עצמם ועל בני משפחתם. כשגם זה לא עזר הוא הזהירם בפעם האחרונה באופן ברור ונחרץ כי אם לא יעזבו כעת את אהלי הרשעים הללו צפויה להם מיתה משונה שתוכיח לכל "כי ד' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי" (טז, כח), אבל בשום פנים ואופן לא הסכים להגדיל ולשבח עצמו בעיני העם.
וכך רואים אנו בכל התנהלותו של משה רבינו מול טענות העם שעלו מדי פעם בפעם לאורך השנים במדבר. מעולם לא הגדיל עצמו בעיניהם, אף פעם לא סיפר להם ולו מקצת ממעלותיו ושבחיו המרובים, אפילו לא ברמז קל שיבהיר להם מול מי הם מתלוננים ועד כמה מעלתו ודרגתו גבוהות לאין שיעור משלהם. הוא היה מוכן לסבול עלבונות והאשמות שווא שוב ושוב, הוא הסכים לקבל על עצמו ביזיונות וטענות חסרות כל בסיס ושחר, אך מעולם לא הגדיל עצמו מעליהם. מעולם לא חשף בפניהם, למשל, עם אלו קשיים נאלץ להתמודד עד שהצליח להוריד עבורם תורה מרקיע לארץ, ועוד כהנה וכהנה.
אלו הם, כאמור, מקצת שבמקצת משבחיו של מי שהתורה מעידה עליו שהיה "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
יזכנו השי"ת לצעוד בדרך זו, להבין ולהשכיל שגם כאשר התכלית רצויה ונכונה, גם כשרוצים להשפיע ולתקן למען כבוד ד' ותורתו, להישאר תמיד שפלי רוח. לא להתנשאות ולהתגדל על אחרים, ולזכור היטב את דברי רבותינו ז"ל (אבות ד, ד) "מאד מאד הוי שפל רוח".
