יציאה מחרדות

הרה"ג ר' אליאב מילר שליט"א, יו"ר "לב שומע" בטורו השבועי: "חרדה היא תוצאה של צורך בשליטה וככל שאנשים הזקוקים לשליטה מאבדים אותה, כך הם נכנסים לחרדה עמוקה יותר"

לפני מספר שנים הכריזו במפעל הפיס על הגרלה של חמישים מיליון ₪. אנשים רבים קנו כרטיסים והיו כאלו שאפילו האמינו שיזכו… אף אחד מהם לא נכנס לחרדה. מתח היה, חרדה – לא.

במאמר בשבוע שעבר הוסבר כי חרדה היא תוצאה של צורך בשליטה וככל שאנשים הזקוקים לשליטה מאבדים אותה, כך הם נכנסים לחרדה עמוקה יותר.

הפעם נכתוב, מהיכן נובע הצורך בשליטה.

***

בדרך כלל, הסיבה היא חשש מהפסד ואי הצלחה. החשש, שאנשים יראו את חוסר הצלחתי ויאמרו שאינני מוצלח.

אם לא אזכה בהגרלה, אף אחד לא יאשים אותי. אבל אם למשל לא אצליח בפרנסה או בחינוך הילדים, יהיו כבר מי שישפטו אותי. בשל כך אני חייב לשלוט על המצב וחלילה לא לאבד את המושכות, וכשאלו מתרופפות, שלוות הנפש אובדת והחרדה מופיעה.

חרדה בחינוך ילדים יכולה להיות בעצמה הגורם לאי ההצלחה. הלחץ והחרדה מביאים את העצבים לקצה, וממילא את התגובות והכעסים, שמובילים שוב לאיבוד שליטה, שמגבירה את החרדה והתגובות הקיצוניות, וחוזר חלילה.

וכך בכל תחום, ביחסי חברה או בעבודה, הלחץ והחרדה מובילים את האדם להגיב בצורה לא נכונה ורק מחמירים את הבעיה.

אם נעמיק נמצא שהגורם הראשון הוא חוסר בטחון עצמי. אדם שאינו יודע את ערכו ואת מעלותיו, חושש ומייחס חשיבות רבה למה שאומרים בסביבתו. נשען הוא על ה'מה יאמרו', הוא חושש וחרד פן יישפט ויאבד את ערכו בעיני אחרים, והרי על האחרים נמצאת כל תדמית אישיותו.

יוצא אם כן שחוסר ביטחון עצמי מוביל לרצון לשלוט, ומשם – לחרדה ולבור עמוק יותר ויותר.

הדרך לחיזוק ביטחון עצמי היא על ידי ההכרה ביכולות המיוחדות שיש לכל אדם והקבלה שאין אדם מושלם בכל. חשוב מאוד, שאדם יכיר בערך עצמו וגם שילמד את ילדיו להכיר במעלות המיוחדות שהם ניחנו בהם. עלי ידי קבלת עצמם כמות שהם, יתחזק ביטחונם ורוגע הנפש בעתידם.

אדם שהוא בעל בטחון עצמי, נפשו מסוגלת לקבל ביתר קלות עול מלכות שמים, ולתת בטחונו בבורא.

***

משה רבינו אינו רוצה ללכת לפרעה כי 'כבד פה' הוא. הקב"ה אינו מרפא אותו אלא שולח אתו את אהרון. מדוע אינו מרפא אותו? משה היה גם העָנָיו מכל אדם, האם יש קשר לזה שהוא הוציא את ישראל ממצרים? והאם יש קשר לכך שהוא היה גם גדול הנביאים?

משה האמין, שהוא האדם העָנָיו הגדול ביותר על פני האדמה, שהרי כך כתב בתורה בשליחותו של הבורא. והשאלה המתבקשת: כיצד יכול אדם לכתוב זאת וכמובן גם להאמין בזה ועדיין להישאר הֶעָנָיו הגדול ביותר?

התשובה הנראית בס"ד היא: מטרת המכות במצרים היתה חיזוק האמונה בבורא, וכפי הכתוב בפסוקים: "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ".

אדם שמצליח להכניע את פרעה וכל מצרים על ידי אותות ומופתים, אם לא שהיה גדול כמשה, קשה היה לו שלא להתרברב ולחוש שיש בו כח עצמי ורוחני מיוחד. הרי כל אדם שיש לו קצת כסף יותר מאחרים כבר מרגיש עצמו כמיוחד, יש שמרגישים עצמם כאילו כבר אינם בני אנוש…

משה רבינו נותן דם ולוקח, צפרדע ושולח, כינים, ערוב… הכל בכח דיבורו ומטהו… מה שמשה נשאר כבד פה ושפה הגביר את ההבנה, שזה לא משה אלא הכל גבורות השם. ומשה, שעָנָיו היה, לא נטל לעצמו כלום מיוקרת המעשים, הכל רְבוֹת מוֹפְתֵי הַשֵּׁם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. ככל שמשה ידע, האמין ואמר בענוותנותו, שזה לא כוחו שלו, אלא הכול מאיתו יתברך, כך התרבה יותר כבודו וגבורתו של השם יתברך בעולם. הענווה נותנת יותר מקום לקב"ה בעולם ומשרה שכינה באדם עצמו, וכיוון שהיה העניו הגדול ביותר יכול היה גם להיות הנביא הגדול ביותר, פשוט היה בו יותר מקום למקום. נתן את התורה שניתנה כולה משמים, כי ככל שהיה פחות משה, היה יותר קודשא בריך הוא.

הענווה של משה לא סברה, שהוא אינו שווה חלילה. משה ידע היטב את מעלותיו, אך ידע שהכל מאיתו יתברך ואין בו עצמו שום כח. זו הענווה. וזה שאמר הכתוב כי משה היה האיש שידע והאמין מאוד כמה הכל מאת השם וכמה הוא עצמו אינו… וככל שהאמין בזה יותר, כך גדלה אמת ענוותנותו. וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

זה יסוד האמונה שקיבלנו ביציאת מצרים, הידיעה שהכל ממנו ורק ממנו. ככל שאדם מבין יותר שאין לו שליטה על כלום, והכל מאיתו יתברך, זו החירות האמתית של הגוף ובמיוחד חרות הנפש.

זוהי יציאת מצרים שלנו, כיום. כעת חיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן