תובנות שנאספו בטירול והובאו למדרש אלולי

שלום לכם קוראי המדור היקרים וברוכים השבים.

המדור הקודם סיכם את תקופת בין הזמנים עם סקירה מקיפה למדי על חבל טירול בהרי אוסטריה המרהיבים ביופיים. ברכתו של כ"ק מרן האדמו"ר מסערט ויז'ניץ שליט"א, שמי שמטעין את גופו ונשמתו באווירה רוחנית גם בימי בין הזמנים והווייתו היא הוויית בן מלך, הרי זוכה הוא להיות לומד תורה גם בהרים נישאים, זוכה הוא לחוות את תיאורו של נעים זמירות ישראל: "ואני קרבת אלוקים לי טוב".  מהנקודה הנפלאה הזו, אפתח בתפילה: "ד' שפתי תפתח …יגיד תהילתך".

עומדים אנו במחצית חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות.

עבורי, כחניך שזכה להימנות על בני הישיבה במסורת הישיבות הליטאיות, חודש אלול הוא ימים של  התעוררות לתשובה, עבודה מעשית בהתמדה בלימוד התורה הקדושה בעיון, לימוד ישיבתי בברען (בעירה) אלולי טיפוסי – כשהקו המנחה הוא פשוט: תורה מגנא ומצלא. יגיעה בה משכחת עוון, אף בכוחה למרק חטאים. ובכלל ימי הדין מתייחסים אליהם כאל ימי דין. טרם מצאתי מתדיין שמתלוצץ עם עורך דינו בטרם משפט, וכשתמצאו כזה, סביר להניח שטענת ההגנה המרכזית על המתלוצץ שישמיע בא כוחו תהיה… אי שפיות.

מאידך, ישנה גישה שונה לימי אלול, גישת המלך בשדה. בה נטען שכאשר המלך בשדה, ההנגשה שלו מביאה לשמחת ההמונים, ומתוך כך נעשית העבודה בשמחה. אנחנו שמחים שהמלך נגיש, וכל אחד יכול לפנות אליו בלי מחיצות וגבאים ומה לך נפחד כשהמלך בעצמו מגן עליך ומסייעך.

ברור לנו קוראים נאמנים, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, והתורה ודרכי העבודה ניתנו בדרכים שונות, כאשר המטרה של יתגדל ויתקדש שמיא רבא היא המטרה המשותפת לכל דרכי העבודה.

 

***

 

אפתח בהקדמה לסיפור דרכים שחוויתי בחודשיים האחרונים.

נסיעה לילית בדרך לא מוכרת יכולה לעיתים להוות אתגר, עלולה היא גם להתיש. כזו הוא דרך הדולומיטים המשתרעת במרחב בין אוסטריה לאיטליה, דרך שבה במשך כמה שעות רצופות (מעל 7 שעות) הנהיגה היא בדרך מפותלת מאוד, חוצה המון עיירות שבהן המהירות המותרת יורדת מ-50 קמ"ש (היא בדרך כלל המהירות בעיירות) למהירות של 30 קמ"ש!

נסיעה לילית מפותלת כזאת, שבה אינך רואה כלום (!) מפאת ערפילים הנחים על פסגות ההרים, והניווט הוא באמצעות זריקת מבט אל עבר מכשיר ניווט הדרכים שתמונת המסך שלו היא שמראה את תמונת הפיתולים, וממנה אתה למד שתיכף מגיע פיתול חד מאוד, למרות שבמבטך קדימה אל עבר החושך והבוהק הלבן של פנסי הרכב (לא מועיל אור נמוך ו/או אור ערפל) אתה פשוט אינך רואה מעבר למטר קדימה. נסיעה קשה? מאוד.

הארכתי בתיאור הדרך, כדי להבין שבנקל אפשר להתבטא ברוגזה ואף בכעס על הדרך הקשה והשעה הלא מוצלחת שהביאה לנסיעה הלא נעימה בעליל, לשמור על עירנות ודריכות ולהתפלל לצלוח אותה בשלום.

ברשותכם, אדלג מספר ימים קדימה, כאשר עשיתי את אותה דרך באור יום ובראות נפלאה ובהירה.   מה אומר ומה אתאר? ניהלתי שיחה נעימה עם אמי מורתי שתחי' וכל רבע דקה נפלטה מפי קריאת התפעלות של 'מה רבו מעשיך ד'!', עד שצירפתי אותה לשיחת וידאו שתיהנה אף היא מהטיול בגלויה הנדירה שהפיק לנו בורא עולם. הייתי חייב לעצור בדרך מספר פעמים לצלם ולחוות את נופי המפלים האדירים, לשמוע את שאון התנפצותם אלי סלע בדרכם אל אגמי ומקווי המים הרבים שבהם איטליה משופעת.

זהו הרגע שהכתה בי ההכרה הנפלאה והפשוטה, אך המחייבת אותי בחיזוק האמונה ואהבת הי"ת.

הדרך: הדרך בהלוך היא בדיוק אותה הדרך שנסעתי בחזור, מפלי המים לא נחו לרגע. אז מה קרה שם באותה נסיעה לילית?

עיניי שלי כהו. החיסרון הוא בי, ביכולת הפיזית שלי לראות את פלאי הבריאה בחשיכה. לא הדרך היא הקשה, כי אם יכולתי האישית הגשמית המוגבלת.

ההבנה הזו, הופכת את הדרך על פיה מדרך כביכול חשוכה לדרך נעימה וקלילה. היא הופכת לדרך אמונה.

 

***

 

דומני, ויורשה לי לעניות דעתי: מי ששם את זעקת האלול הנחרצת של ראשי הישיבה אל לוח ליבו, מי שזעקתו האלמותית של רבי ישראל סלנטר: "מלפנים כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול", בדבקותו בבורא יתברך יכול להגיע לעבודת ד' בשמחה של המלך בשדה.

מאידך, מי שעובד את עבודת הבורא יתברך בשמחה, על כי המלך הגדול זמין עבורו, מיד מתמלא הוא אימה מפני המלך הגדול הגיבור והנורא שמסתובב בינותינו, וזעקת האלול תימלט מפיו בכובד ראש.

בהכרה נפלאה של עבודה מתוך יראה שמביאה לשמחה שמביאה ליראה, שלמדתי דווקא בדרכי טירול הקסומות, אפרד מכם קוראים יקרים, הממיתים עצמם באהלי שם ועבר.

גוט שאבעס קוראים אהובים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן