שני צלצולי השכמה מעירים את עמך בית ישראל בהגיע חודש אלול. תקיעת השופר ומיד אחריה אמירת מזמור כ"ז המתחיל במילים "לדוד ד' אורי וישעי".
מזמור זה מלווה אותנו עד הושענא רבה. ואכן מרומזים בו הימים האלה כמו שדרשו: "אורי בראש השנה, וישעי – ביום הכפורים, כי יצפנני בסוכה – חג הסכות".
כיון שאומרים את המזמור לאורך כל חודש אלול, יש להניח שגם חודש זה מרומז בו. היכן מקומו של חודש אלול?
"כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס. לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים", דרשו רבותינו, "לולא" אותיות "אלול", אילו לא האמנתי לראות בטוב ד' הרי היו קמים עלי עדי השקר ומצליחים להפיל אותי בפח של החמס.
אין מדובר על חשש מפני עדים שקרנים. שכן עדים אלה יידחו על הסף. הרי מדובר בבית דין של מעלה! הכוונה לעדים המעידים שכל חייו היה האדם שקוע בענייני החומר של העולם הזה, וממילא חי חיי שקר. שהרי העולם הזה עולם שקר.
במה מתבטא ה"שקר" של העולם, מדוע עולמנו הגשמי מכונה "עולם השקר"?
נאמר "שפת אמת תיכון לעד" וזו ההגדרה של אמת – מה שנכון לעד, רק הנצחי אמת הוא. ואילו הזמני נקרא שקר. העולם הגשמי על כל מרכיביו הוא אפוא עולם השקר. שהרי אינו עומד לעד.
"עדי השקר" עליהם מדבר הפסוק בחשש הם העדים המעידים כי האדם חי חיי שקר. קרי: חיים חומריים.
כיון ש"האמנתי לראות בטוב ד'", לכן עדי השקר לא יוכלו להפיל אותי בפח החמס. כי יוכחשו על ידי שיתברר שהגם שבחיצוניות חייתי חיי חומר, בפנימיות, שהיא האמת, "האמנתי בטוב ד' בארץ חיים". חודש אלול הוא ההוכחה ש"האמנתי לראות בטוב ד'".
***
מהי אותה אמונה שקשורה לחודש אלול ושבזכותה ניצלים מפח החמס ומהעדים המעידים כי חיינו חיי שקר?
בפרשת השבוע שמענו שיש לתת שופטים בכל השערים. אכן, בית המשפט הגבוה, הסנהדרין ישב בשער החשוב ביותר, אותו שער שעליו נאמר "וזה שער השמים" – מקום המקדש. שהרי שם היה מושב הסנהדרין.
שער מבטא מעבר בין שני מקומות. שער השמים מבטא מעבר רציף בין העולמות. מעבר שיוצר קשר, שיוצר שותפות בין העולמות. ברגע שחרב בית המקדש ו"טבעו בארץ שעריה" השתבשה השותפות.
השותפות בין הקב"ה לאדם מתבטאת ביותר בהיות חכמי ישראל שותפים ביצירת התורה, הם גוזרים גזרות, הם מתקנים תקנות, הם מחדשים חידושי תורה, והקב"ה יושב בבית מדרשו ומצטט דבריהם אומר: יונתן בני אומר כך… אביתר בני אומר כך…
על אותם חידושי תורה המבטאים את שותפות היצירה בין חכמי ישראל לבורא, אומר הזהר, כי הם היוצרים את השמים החדשים והארץ החדשה שלעתיד לבוא (נפש החיים שער ד' פי"ב).
על שותפות זו אנו מברכים בברכת התורה ואומרים: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". מהן שתי הבחינות האלו: "נתן לנו תורת אמת" – מחד, "וחיי עולם נטע בתוכנו" – מאידך?
הגמרא במסכת חגיגה דורשת את הפסוק בקהלת האומר, "דברי חכמים כדרבנות, כמסמרות נטועים", ואומרת מהו שאמר הפסוק "נטועים" שכמו שנטיעה פרה ורבה כך דברי תורה פרים ורבים. מאי משמע? כיצד דברי תורה פרים ורבים, והיכן? הכוונה היא על חידושי התורה שמחדשים החכמים וחידושי תורה אלה יוצרים כאמור את השמים החדשים והארץ החדשה של לעתיד לבוא.
הקב"ה נתן לנו תורה שבכתב – תורת אמת. וחיי עולם נטע בתוכנו עם נתינת התורה שבעל פה והאצלת כח לחכמים לחדש חידושי תורה, לגזור גזרות ולתקן תקנות ודבריהם כה חזקים עד שנאמר "בני הזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה" (עירובין כ"א ע"ב) והם היוצרים את "חיי העולם" הלוא הם "השמים החדשים והארץ החדשה".
דברי החכמים חידושיהם תקנותיהם וגזרותיהם, יונקים את סמכותם מהתורה שבכתב שנתן הקב"ה לנו. כך שחלק זה של התורה הוא ביטוי לשותפות שבין הקב"ה לעם ישראל, השותפות שמתבטאת בשער שנפתח כשנבנה בית המקדש ושם היה כאמור מקום מושבה של הסנהדרין.
שותפות זו נוצרה בחודש אלול.
***
חודש אלול מהווה את המהדורה השניה והסופית של מתן תורה. בראש חודש אלול אמר הקב"ה "סלחתי כדבריך" ואז עלה משה לארבעים יום בפעם השלישית לקבל את הלוחות השניים.
הלוחות השניים להבדיל מהראשונים מחולקים לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה וממילא גם לשותפות החכמים ביצירת חידושי התורה.
הפסוק אומר, "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים". המושג "והשבות" מרמז שאין מדובר בידיעות חדשות, אלא בידיעות שכבר היו שם ויש להשיבן למקומן. מתי היו הידיעות האלו בלב כל יהודי?
נאמר, "אתה הראית לדעת כי ד' הוא האלוקים אין עוד מלבדו", ואמרה הגמרא שנשמות כלל ישראל לדורותיהם עמדו למרגלות הר סיני וכולם ראו וכולם ידעו. ואז נתקעה האמונה בליבם. מכאן ואילך גם אם התרחקו אין הם בבחינת חדשים מקרוב באו, הם "שבים", כי האמונה תקועה בלב כל היהודים וגם אם הולך הוא בגיא צלמוות של כפירה ותאווה אין הוא יכול לעקור את האמונה מלבו.
כיון שאמונה זו נתקעה בלב באותו חודש אלול של מתן תורה, זהו שנאמר, "לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים", באותו חודש אלול רכשנו את האמונה "בטוב ד' בארץ חיים" וממילא אין אנו מפחדים מאותם "עדי שקר" המעידים כי חיינו היו חיי חומר של עולם השקר, כי אין זה אלא חיצוני ובפנימיות אנו שייכים לד' ולתורתו כמו שאמר רבי אלכסנדרי, "בידוע שברצוננו לעשות רצונך".
יש קשר אפוא גם בין אמירת "לדוד ד' אורי וישעי" בחודש אלול לתקיעת השופר בחודש זה, כי כמו ש"לולא" מתייחס למתן התורה של חודש אלול, כך גם תקיעת השופר הרי היתה מסממני מתן תורה.
