ברוכים הבאים והשבים למדורנו.
אחד הדברים שמאפיינים את היהודים בגלויות הוא ההכרח לזרום עם התאריך הגויי, הלועזי. בעוד בארץ הקודש, יכול יהודי הספון בעולמה של תורה לסיים את חייו מבלי להזדקק כלל לתאריכים לועזיים, הרי בגלות, חיי היום-יום הם נגזרת של שנת החמה. כזה הוא יום כתיבת המאמר, 15 לחודש מארס למניינם, הוא יום 'חג לאומי'. זאת, בשל נטייתם הבלתי מובנית לי, של ההונגרים, לחוג הפסדים צורבים.
ביום ה-15 במארס ב-1848 למניינם (יום ד', י' לחודש אדר תר"ח), התאספו צעירים רבים מהערים בהונגריה להפגנה גדולה שפרצה מול נציגות הממלכה ההבסבורגית ששלטה באזור. שנתיים ימים לקח לה להתקוממות העממית, אשר הובסה ונוצחה על ידי חיילותיו של מלך אוסטריה שהקים את הממלכה האוסטרו הונגרית. אבל הם חוגגים וליהודים יש עוד יום נפלא להתכנס בבתי המדרשות ליום שכולו לימוד תורה. כך, בסיפא של יום מענג התיישבתי לרשום את קורותיי במסע מעניין במדינת המגף האיטלקי שלא מעט עסקנו בה, אך ימי הקורונה, כפי שכבר רבות הזכרנו, הם ימים אחרים, ימים של מסע פנימי, מבט אל ההלך היהודי בגולה.
***
הנסיעות ברחבי המדינה הענקית הזו מצריכות משאב זמן, כשבימים כתיקונם ניתן לדלג ממקום למקום בדרך האוויר, אך בימי קורונה, אופציה זו חסומה, ואני לראשונה מתענג, מודה לבורא עולם בשיר ושבח, על הזכות והיכולת לפקוח עיניים – תרתי משמע – להביט אל ההרים הרמים הנישאים לימין דרכי הארוכה מאזור ההר המון בלאן (ההר הלבן) בחלקו האיטלקי, המתנשא אלי מגובה 4,808 מטר במלוא תפארתו, בדרכי אל עבר מחוז המרוחק שעה וחצי נסיעה אחרי וונציה – 7 שעות של נסיעה מופלאה ומרחיבה לב.
מעבר להתפעלות והרגשת הפסוק 'מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה", שמתי ליבי לשלטי הדרכים, חיפשתי את משאם של היהודים גולי איטליה, הראשונים שיצאו מחומות עיר הקודש והתגלגלו למלכות הרשעה של רומי. למלכות אדום.
***
המטיילים הוותיקים, וודאי מכירים את כביש A4 המפורסם, על מקטעי כבישי האגרה הרבים בו, שכן באיטליה, אין כניסה לכביש בצד אחד ויציאה ותשלום בצד השני, אלא כל מקטע הוא כביש אגרה בפני עצמו, כשבסופו של מסלול נצברים הרבה קבלות על תשלומי המקטעים. כל צד עולה במצטבר מעל 60 יורו. אך זכיתי ועליתי עליו אחרי שוטטות נעימה בכבישים צדדיים שנשקו לנוף בראשית מרהיב. גם מזג האוויר החורפי שמשי האיר לי פנים בנסיעה זו, כשהדרך הייתה ברובה בהירה וקסומה.
טורינו, פארמה, ורונה, בולוניה, ונציה, שמות השלטים שכה מוכרים לנו מההיסטוריה גרמו לי לשוב ולחטט שוב פעם בעברה של יהדות איטליה.
רומי, היה המקום אליו הובלו בשלשלות ברזל גולי יהודה על ידי הרומאים, ומשם התפשטו אל כל רחבי הארץ, בהמשך, נוספו אליהם מהגרים מיהדות צרפת ואשכנז, כאן היוו להם למושב גדולי הדורות בכל תקופות היהודים, וכך זה נמשך ואפילו בייתר שאת, לאחר גירוש ספרד. רק שאז החלו להיאחז בה גם יהודים עם מנהגי הספרדים, עד שבשלב מסוים הם היו הדומיננטיים.
מצבם הרוחני של יהודי איטליה היה מהמשופרים בגלויות ישראל, עד שנטבע המשפט: "כי מבארי תצא תורה ודבר ד' מאוטרנטו" שהייתה אחת מהישיבות החשובות בעיר לוקה שבדרום איטליה. מישיבה זו יצאו מעתיקי השמועה ממשפחת קלונימוס המפורסמת שהקימו ישיבה בהמשך בערים: וונציה, מנטובה, פרארה ופירנצה. כך גם בצפון איטליה, בפדובה ומנטובה, מקומות הדפוס הראשונים שמהם הפיצו את התלמודים, הן הבבלי והן הירושלמי, לעומק היבשת האירופאית, ובכך הביאו להפצת דבר ד'.
***
כרגיל אצל היהודי הנודד מארצו השרוי בגלות בין העמים, הגיע הסוף לעדנה, והחלה תקופה רעה וחשוכה ליהודי איטליה. די שנספר שהגטו היהודי הראשון שהוקם, היה גטו רומא.
עוד גטאות הוקמו בשנים ההם של תחילת האלף השישי, בסביבות שנת ר' והלאה בערים רבות באיטליה. המפורסמים שבין הגטאות היו בוונציה, כאמור ברומא ופירנצה.
באזורים אחרים באיטליה, כמו למשל בפיימונטה הונהגו במשך כמאה שנים בתקופה זו, שכונות מיוחדות ליהודים. שאר הגטאות שאנו מכירים היו בערים סיינה, אנקונה, אורבינו, סניגאליה, פדובה, פרארה, ועוד. שנים אלו התאפיינו במקביל בפריחה יהודית רחבת היקף, ביצירה רוחנית עצומה שבאה לידי ביטוי במגוון ספרים וחיבורים שנוצרו, בענף הספרים שנדפסו לראשונה כאן, כמובן שכל זה נעשה בסביבה עתירה ועשירה בלומדי תורה ותלמידי חכמים מופלגים שכיהנו פאר בקהילות.
רטט של יראה יחלוף בגווי כשאזכיר את אדירי הדעה שפעלו באיטליה בהם, הרמ"ע מפאנו, רמח"ל, החיד"א, ועוד גדולי הדורות.
באותו תקופה, החל גל הגירה יהודי ממגורשי גרמניה וצרפת לאיטליה, יהודים אלו הביאו עמם את תורתם, וישיבות חדשות החלו לפרוח ברחבי צפון המדינה. אחת הישיבות המפורסמות בתקופה זו, היא הישיבה בפביה .(Pavia della Lombardia) ישיבה נוספת שהתפרסמה היא ישיבת המהרי"ק.
***
באותה תקופה הוקמה הקהילה האשכנזית בקרמונה. כמאה שנים לאחר מכן, בשנת רנ"ג, עם הכרזת הליוורנינה. הוקמה הקהילה היהודית בליבורנו על ידי יוצאי ספרד ופורטוגל. קהילה זו, נהנתה משוויון זכויות ואוטונומיה והייתה בין הקהילות הבודדות באיטליה בהן היהודים לא חיו בגטו.
והנה, השלט ליבורנו מול עיני, ואני רואה בעיני רוחי את שחוללו פה הגולים היהודים מאז הגיעו לכאן בשלשלות ברזל, עת הרימו ראש ונשאו ונתנו באמונה עם שכניהם, עד שהשפילו מבט אל מול שכניהם שהפכו לשונאיהם, וחוזר חלילה כשגלגל הנדודים מביא עמו שגשוג רוחני, ולחילופין שגשוג כלכלי, אך תקופות מעטות מאוד זכו היהודים והייתה להם גם עדנה כללית, וגם רווחה רוחנית.
כך, כשמחשבות נוגות אלו חולפות בי, אני מסיט לרגע את ראשי ומביט משתומם מול קרחוני השלג הניבטים אלי מהריה הנישאים של איטליה, ארץ מוריקה וירוקה, שרבים בה הנהרות ומקווי המים.
ובמחשבה של אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, התפילה היהודית כל כך המבקשת את הגאולה השלמה בבניין בית הבחירה, שנזכה לאכול עוד השתא, מהזבחים והפסחים.
גוט שאבעס.
