חזרה אל ארץ המגף

בעריה המרכזיות של אמריקה, בפרבריה מדושני העונג של אירופה, בערבות קנדה הקרירה, עדיין מלקקים את הפצעים של נגיף הקורונה * מבט על עיירה קסומה בליבת ארץ המגף, מקום שככל הנראה יירשם בדפי ההיסטוריה שסבל מאוד ממגיפת הקורונה * ביקור מרגש בבית הכנסת בגטו הישן וגם ב... "בירת האורז" של אירופה

צילומים: יעקב מאור – ותוליכנו לשלום

ברוכים השבים למגזין 'במה', ברוכים המצטרפים ובאים בצל קורתנו.

חג השבועות בשנה זו ייזכר בדפי ההיסטוריה כיום בו שבו בנים לגבולם, בתי הכנסיות שוב שקקו חיים.  עם ישראל הוכיח בפעם המי יודע כמה כי נטישתו את בתי הכנסיות ובתי המדרשות היא בכפיה, עד כדי תחושה של דג מחוץ למים. אמנם ההגבלות שהוטלו בדבר שמירת מרחק, עטיית מסכה ומקום מאוורר פגמו באווירת יום מתן תורה, בהתרגשות האופפת את כולנו למראה בתי כנסיות ובתי מדרשות מלאים עד אפס מקום ושאון ההמון כמים חיים לנפש שוקקה, אך בכל זאת, עליונים ששו וגם אנו בתחתונים שמחנו עד בלי די בקבלת התורה ביום נשגב זה.

אך לצערנו, לא בכל ערי מושבות בני ישראל התמונה המופלאה שתוארה זה עתה, התקיימה.

בעריה המרכזיות של אמריקה, בפרבריה מדושני העונג של אירופה, בערבות קנדה הקרירה, עדיין מלקקים את הפצעים, המוני משפחות עדיין בימי אבלם – קמו להחליף שמלותם, כדין – קבלו את היום הקסום הזה בתוגה בעיניים, בתחינה על שפתיים, בתפילה אל ק-ל בשמים.

הגל השני בהיסטוריית המגיפה

אני כותב את השורות ביום הרה גורל, ביום בו יוכרע למעשה המצב בארץ מכורת אבות, האם נושענו ואנו צועדים בדרך אל ההחלמה והרפואה המיוחלת, או שמא חלילה… 

מניסיון העבר לפני 102 שנים, עת פגעה מגיפה רעה את ערי אירופה, היינו עדים לתופעה של נראות כביכול של ריפוי תחלואה, גם רופפות המשמעת בעניין חבישת המסכה המגנה נרשמה בקורות דברי הימים ההם, התוצאה הבלתי נתפסת של השמדת 2/3 מהיישוב האנושי באירופה, של ספירת כארבעים מיליון הרוגים (בספרות: 40,000,000 – מספר מצמרר גוו) שהביאה אתה המגיפה בגל השני, אמור היה לעורר בנו חרדת יום הדין של פיקוח נפש, להניע אמות הסיפים של הקהילה, צפוי היה לראות את כל מי שחרד הוא לדבר ד', שיחמיר על עצמו בדיני פיקוח נפש, אך לא כך הם פני הדברים.

יהדות בגולה – הוא שם המדור במגזין המכובד, ואנו לומדים בו את קורות העיתים, אך גם לומדים מקורות העיתים את ההווה, והלקח הנורא חייב, חייב שילווה כל אחד מאתנו, ללא יוצא מהכלל. 

יום צום וזעקה

בימי שגרה, אלו הימים שבהם אנו מתחילים ומסקרים את ערי הנופש באירופה, את עיירות הקיט, שאוטוטו יתמלאו צהלת ילדים בני תשחורת מסולסלי פאות לצד אימהותיהם הדוחפות עגלות ילדים, אנשי עמל לצד בני תורה, שיחדיו נקבצו להחליף כח ולשאוף מלוא הריאות אויר הרים צלול וקריר, חשבתי בליבי, שלמרות שהיהדות בגולה טרם התאוששה מימי הספירה, מספירת החללים בימי פרעות הקוזאקים הארורים ימ"ש, ובסוף שבוע הבא נתכנס כולנו ליום צום וזעקה, ליום סליחות של כ' בסיון,  שנרחיב אודותיו בעז"ה, אולי נרשום מעט על מקומות שיאירו ויעוררו את הגעגועים לאופטימיות זהירה, לשגרת נופש כשר מבורך.

נעשה צעד נועז וניתן שוב מבט על עיירה קסומה בליבת ארץ המגף, מקום שככל הנראה יירשם בדפי ההיסטוריה שסבל מאוד ממגיפת ה-COVID19 או בשם קורונה שנתפס בארץ ישראל.

קאסלה מונפרטו

Casale Monferrato – או אם תרצו בעברית: קאסלה מונפרטו, זו שם העיר שאשים פעמי כשאשוב לאיטליה היפיפייה (יפת אלוקים ליפת – בראשית ט' כז) או לייתר דיוק לצפון איטליה, חבל ארץ המועדפת עלי מפאת יופייה עוצר הנשימה, על אגמיה המרהיבים, המרחיבים דעתו של אדם, משרים שלווה ורוגע נפלא.

העיר קאסלה מונפרטו היא מעט דרומית ממקום שהותנו, גלשנו אליה בנסיעה נעימה, הגענו בעיר לחומה הניצבת לה על אם הדרך היפה, המסתירה מאין רואה את המטמון הנחבא מאחוריה. בית כנסת יפיפה ומפואר עומד על תילו, נכנסנו לבקר כמובן.

בית הכנסת בגטו הישן

בית הכנסת בקאסלה מונפרטו נמצא בתוך הגטו הישן, הוא בין המבנים החשובים ביותר בעיר. הכתובת בעברית בחוץ מעידה שמאחורי הדלת נמצא בית כנסת. המבנה גדול מאוד ולא סבל מהצפיפות שנגזרה על הקהילה היהודית של אז. הוא נבנה באזור שנת הש', אולם שופץ וקושט מחדש כמאתיים שנה לאחר מכן בסגנון הנקרא סגנון הרוקוקו (סגנון שאינו משאיר כמעט טפח על טפח ללא עיטור מוזהב).

אחרי שנת התר"ח, לאחר שיהודי איטליה זכו בשוויון זכויות, בית הכנסת הורחב ושופץ עוד ונוספה בימת דרשן שמתנשאת על אולם התפילה וניתן לעלות אליה בעזרת גרם מדרגות תלול במיוחד.

ארון הקודש עוצב בסגנון קלאסי יותר ומרשים מאוד. תבליטים ועליהם מצויירים בית המקדש ומערת המכפלה מקשטים את הקירות הסמוכים לארון. על הקירות מופיעים פסוקים רבים במסגרות מוזהבות ועל התקרה המתמרנת מעל אולם התפילה כתוב באותיות מוזהבות: זה שער השמים.

פאר חיצוני – עוני רוחני

הפאר החיצוני מסתיר עוני רוחני של הקהילה. לצערי הרב, היום מתקיימים תפילות במקום, רק ביום הכיפורים, כאשר תושביה של העיירה חוזרים למקום בעיקר מסיבות נוסטלגיות.

המקום פתוח למבקרים בעיקר בימי ראשון, קיבלתי רושם שרוב המבקרים אינם יהודים. המדריכה, שסיפרה על ילדותה בקהילה, במיוחד על הגעתם של הנאצים והרדיפות בתקופת השואה, הגדירה את הקהילה דאז שהיא היתה "קהילה רפורמית עם בית כנסת אורתודוקסי". כוונתה שקיום המצוות הוזנח, אבל בבית הכנסת הקפידו על שמירת המסורת.

עמדנו על כך כבר בגיליונות הקודמים, שזה בעצם סיפורן של הרבה מהקהילות באיטליה. העלייה ברמת החיים הגשמית, כאשר קיבלו היהודים שוויון זכויות יחד עם האזרחים האחרים של המדינה האיטלקית החדשה, הביאה לכך שהם בנו לעצמם בתי כנסת מפוארים ומרשימים. אך בד בבד, החלה התרחקות. וישמן ישורון…

במקביל, הרווחה הכלכלית גרמה לטרנספר מרצון בו עברו היהודים לערים הגדולות בהן הפרנסה הייתה מצויה והעיירות התרוקנו מיהודים. השואה הייתה סתימת הגולל על קהילות רבות שנכחדו ונעלמו, והשאירו בתי כנסת ריקים.

רהיטים וארונות קודש רבים הועלו לישראל בשנים הראשונות לאחר שיבת ציון של פליטי החרב הנאצית וכך ניצלו. כזה הוא למשל ארון הקודש המפואר שנמצא כיום בישיבת פוניבז' בבני ברק, בבית הכנסת האיטלקי, בהיכל שלמה, בעוד ערים ובמוזיאון ישראל.

כחלק מהשחזור והשיפוץ שנעשו בשנת התשכ"ח, נוספו במתחם בית הכנסת שני מוזיאונים: אחד לאומנות יהודית ואחד לחנוכיות. כתובת בית הכנסת היא: Vicolo Salomone Olper, Casale Monferrato 44

"בירת האורז של אירופה"

משם המשכנו לעיירה וורצ'לי. האזור נקרא "בירת האורז של אירופה". יהודים הגיעו למקום בימי הביניים ובית הכנסת הוא מהראשונים שנבנו באיטליה לאחר שקיבלו היהודים שוויון זכויות בשנת התר"ח. המבנה בסגנון ערבי-מורי, שבו אולם תפילה צר וארוך עם בימה וארון קודש בחזיתו. האדריכל שתכנן את בית הכנסת היה מרקו טרווס, שבנה את בית הכנסת המפורסם יותר בפירנזה.

הבניין הגרנדיוזי היה ניסיון להשכיח את הגטו ולהנכיח את הקהילה הגדלה והמשגשגת. נוסח התפילה היה נוסח אשכנז, בגלל בנקאים מגרמניה שהיגרו לאזור. בתקופה שנבנה בית הכנסת מנתה הקהילה כ-650 נפשות, ולכולם היה מקום בבית הכנסת החדש.

כאמור, הקהילה פחתה ודעכה עד שבתחילת מלחמת העולם השנייה בהתרצ"ט היו פחות מ-300 יהודים. לאחר מלחמת העולם השנייה בית הכנסת תפקד תקופה מסוימת, אולם מסוף שנת התש"י ועד לשנת התש"ס, עמד בית הכנסת שומם ונטוש. בעשורים האחרונים עבר המבנה כמה שלבים של שיפוץ ושחזור.

בית הכנסת ללא מתפללים

כאשר ביקרתי במקום לפני מספר שנים, התקיימו סיורים בכל יום ראשון. שמעתי את המדריך הלא-יהודי, מורה להיסטוריה בתיכון המקומי החובש כיפה שחורה גדולה. הוא סיפר לקהל (כנראה איטלקים מקומיים) בהתלהבות על חמשה חומשי תורה, מועדי ישראל ועל הקהילה היהודית שפעם היתה מתפללת שם.

הוא הסביר לנו שהוא אוהב היסטוריה ורוחניות ולכן בית הכנסת קרוב לליבו. כאשר שאלתי אם יש ספר תורה בארון הקודש, הוא ענה שאין, מאחר שאין תפילה או קריאת התורה במקום ואין יהודים. אמרתי לו שבשבילי, כיהודי, עצוב לראות בית כנסת בלי מתפללים. תשובתו הייתה: Anche per me (- גם לי). לאחר מכן, הוא הראה לנו היכן היה ביתו של הרב והמקום שהקימו בו את הסוכה בחצר.

פעם בשנה, בחנוכה, מתקיימת בבית הכנסת הדלקת נרות, יהודים (וגם אחרים) מהמחוז מגיעים לטקס. מתקיימים גם קונצרטים בבניין בית הכנסת ותמיד דואגים לנגן לפחות יצירה אחת עם זיקה לתרבות היהודית.

כתובת בית הכנסת: Via Elia Emanuele Foà 52

***

בכתבה זו נעזרתי בידיד יקר משכבר הימים, מר יעקב מאור ובידע הרב שצבר במסעותיו בעולם בשליחות העם, ועל המגזין ותוליכנו לשלום בעריכתו. תודה מיוחדת לעיתונאי היקר מר נחום שניצר, על הידיעות הרבות. טוב עין הוא יבורך ויהיה שכרו משמים משולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן