גילויים מרגשים באיטליה והונגריה

שלום וברוך הבא לעצמי – כמעט ונפלט לי – לאחר היעדרות מהמדור בימי התשובה, אך וודאי שבברכת כהן אברככם, ברוכים השבים למדור יהדות בגולה.

רק מגזין שמושתת על אהבת התורה והיראה ואשר אנשי המערכת עצמם חלק בלתי נפרד מיושבי בית המדרש, יכול בכזאת קלות לאפשר למדור לצאת לחופשה, כשבקשתי בפי להיות חלק מיושבי בית המדרש בימים אלו.

טרדות הפרנסה לא הגשימו את שאיפתי, צרכי רבים שאינם יכולים להיות נדחים קראו לי להתייצב על משמרתי וליטול מקל נדודים, אך זכיתי גם בימים אלו – להיקלע מבלי תכנון כלל, לבתי מקדש מעט, גם לבתי עלמין מופלאים בהם טמונים מעתיקי השמועה שאת מימיהם אנו שותים לרוויה בבית המדרש עד היום הזה.

 

***

 

ימי ההכנה לימים הנוראים עברו בשבתי בבית השם או בלכתך בדרך בשליחות של מצוה, מתוך הרגשה שאלול פה. לראשונה בחיי חוויתי את טעם שיעורי המוסר וקביעות הלימוד תמידיים כסדרם גם כששהיתי בניכר בקצווי ארץ. הניתוק מההמולה בחוץ, הקניית השקט הפנימי, אלו כלים שרוכשים בנעורים בבית השם.

כך בימים הנוראים בשנות צעירותי, ילדותי ונעורי, גם לאחר מכן, עולמי חפף לעולם של עבדי השם. בתי הכנסת בהם התפללנו, בהמשך בישיבות הקדושות, היו חממה שבה צמחו גידולי קודש ואימת הדין נשפכה כמים מתקרת בית הכנסת או היכל התורה, והם היו התפאורה לתפילה זכה.

וכשראש הישיבה עבר לפני התיבה וקול דממה דקה נשמע בהיכלו כשהתייפח כבן לפני קונו, ההשפעה עלינו הייתה כבירה. עוצם השפעתה יתברר לי רק ארבעה עשורים לאחר מכן והיכה גלים שאדוות ניפוצם אלי סלע החיים הסוערים, סוחטים את תמצית הנפש היהודית – את ההוויה הישיבתית הקדושה והרוממה.

והם המשיכו להתגלגל בגל, ועברו עלי השנה בבית כנסת הגדול של קאזניצי בבודפשט המכיל כ-1,000 מקומות ישיבה, ואשר שהו בו פחות משני מניינים בסך הכל. תפילה שרובה נשמעת בדממה מעיקה (בתוספת המון המון 'יוצרות' שהמחזור ההונגרי מופלא וגדוש בהם), כשחלק לא מבוטל ממתפלליו לא זכה לעמוד בניסיונות של הדור שעבר את השואה, רחק מבית ד' ומאורחות באי שעריו, אך הנשמה נצצה ומשכה אותם כמטה קסמים להופיע בהיכל ד'. כל המציאות הזו אמורה לייצר יראת הרוממות, במקום דיכאון טבעי מתבקש. השאלה המתבקשת, האם זה ניתן?

תשובתי: אני מאמין – שבזכות הכלים שנחשפתי להם בנעורי, בהיותי תלמיד בישיבה, הם שאפשרו לי להתנתק לחלוטין מהסובב אותי, לשמוע ולחוש את נגינתו העריבה של מורי ורבי, ראש הישיבה הגאון רבי חיים נפתלי הערץ זליבנסקי זצ"ל שפורטת על מיתרי כינור נפשי, כביכול אני שם, בבית המדרש ששכן בוילה צנועה ברחוב פרץ 7 ברחובות. הגשמיות מתפשטת לה ויוצקת תוכן פנימי נפשי.

כלי עזר רב עוצמה היה לי קובץ שיחות ומאמרים שנשא ראש הישיבה והועלו על הכתב, שהיו עבורי לא רק טל נחמה, אלא טל חיים של ממש.  ואז, לא רק שההתנתקות מביאה פרספקטיבה שונה ואחרת למציאות, היא הופכת עצמה ככלי להיות נותן ומעניק לאותן נשמות טועות.

 

***

 

קשה לי להעביר אלי נייר תחושות שמרחפות בסיטואציה הבאה.

אני פוסע שלוש פסיעות לאחור בסיום תפילת נעילה שזמנה מעורר לתשובה, כשעיניי קולטת שבמושב מאחורי יושב לו קשיש עם טלית שמסתירה את הפלאפון שהוא מחזיק ביד ומצלם… רח"ל.

שניה לאחר מכן חטף הקשיש מנה אחת אפיים מיהודי מקומי שקנאת יום הכיפורים והרעב בערו בקרבו.  הזקן נכלם עד מוות. הרגשתי שהנה ההזדמנות שלי – הזדמנות חיי. ניגשתי אליו, שאלתיו האם דובר שפה זרה ולשמחתי השיב שמדבר יידיש.

התכופפתי אליו, בקשתיו שיקום למרות שאני יודע שקשה לו בגלל הצום (מראה פניו הדשן לימד על "צום" קשה שעבר עליו…), וכשקם, בקשתיו שיברך אותי שאזכה לשוב בתשובה ביום הכיפורים.

הוא לא ידע ולא התכונן לכך, והידיים שהונחו על ראשי בהיסוס הפכו באחת לחיבוק מוחץ ודמעות שלא הפסיקו ממנו לרגע. הוא בירך והשבתי לו ברכה: שתשוב בתשובה שלימה, כי אבא מחכה רק לך.

 

התיישבתי לצדו והתחלתי לומר עמו את הסליחות. הרגשתי נחמה כביכול ראש הישיבה שלי מניח יד על כתפי ומאשר את פעולתי.

בסיום התפילה – הצעתי לו "לשבור את הצום" עמי יחד עם קפה חם ומהביל, ובדרך הוא החל לדבר…  יותר מדויק לגעות בבכי בלתי פוסק.

סיפור חיים של אב שהמיר דתו, רח"ל, אם שנרצחה מול עיניו, וחיים שגידלו אותו במחסור ועוני כנער כנסיה נוצרית, ה"י. חיים שרק לפני כשנה התוודע למשמעות היותו יהודי באחד מהכינוסים שערכו כאן ארגוני הקירוב, וזה בעצם יום הכיפור הראשון שלו בבית השם.

ברור שמעשה גורר מעשה וכשהמעשה כזה טוב, הטוב מתפשט בעולם, והרגשתי זאת בנענועיו של הזקן את ארבעת המינים שראה אותם לראשונה בחייו.

כעת מבינים מדוע הרגשתי את ראש הישיבה? אני צריך לבאר מדוע הייתה לי תפילה ישיבתית?

 

***

 

לאחר תקופה זו, והרקע הזה, אני נמלא חידודין כשאני נזכר במעשה פלא מובהק שאירע לי בחודש תשרי דווקא, ואני מקדים את המאוחר על מנת להמחיז את העניין.

בין כסא לעשור זמנה לי ההשגחה העליונה שיצאתי לשליחות מצוה שאינה ניתנת להידחות בעיירה בצפון מערב איטליה, מזרחית לעיר טורינו המפורסמת, בזכות השוקולד הכשר לפסח…

הגעתי אליה ביום א' בשעת בוקר ובדרך ראיתי שילוט שמכוון לעיר העתיקה. יום ראשון בחו"ל הוא יום עבודה במקרה הטוב של 'חצי קלאץ" (הם עובדים רק מה שממש חייבים ומשתדלים למעט בעבודה). בשעת בין הערביים יצאתי לראות את העיר העתיקה. לא עברו 2-3 דקות של צעידה איטית ואני נתקל בכיתוב על הקיר באותיות שאני מכיר…

עמדתי נפעם, שיני נקשו זו לזו. עד לכאן הגיע אלי הקריאה… 'קרוב השם לכל קוראיו'. ידעתי אל נכון ובבטחה, לא לחינם יצאתי לטיול רגלי, מה שלא עשיתי זמן רב. התפללתי מקירות ליבי שיקויים בי סיפא של הפסוק… 'לכל אשר יקראהו באמת'.

אסטי, עיירה שמפורסמת בזכות יינותיה ופטריותיה, התוודעה אליי עם בית כנסת עתיק דווקא, כשמעיון במקורות ההיסטוריה היהודית מתברר שכמו ברבים מערי איטליה, השתרש נוסח תפילה אופייני למקום הנקרא נוסח אסטיג'יאנו או נוסח אפאם (APPAM), ראשי תיבות של קהילות: אסטי, פוססנו ומונקוולו.  נוסח המורכב מנוסחאות אשכנז שמקורו מסידור האבודרהם, והצרפתי העתיק שמקורו נטוע בסידורו של רש"י.

נפעם הייתי והבחין בי תושב מקומי כשקרב אלי וראה שעיניי מצועפות בדמעות, שאלני דבר מה באיטלקית. לא הבנתי מה רצה, אך השבתי לו בשפת הלב וסימנים שאני מבקש מפתח למקום זה.

הוא היה עסוק בשיחות טלפון כשאני שקעתי במקום באמירת פרקי תהילים. דקות ספורות חלפו והגיע מאן דהוא אליו עם מפתח. בכניסה לבית הכנסת היה שולחן עם סידורים עתיקים. הרשתי לעצמי לשלוח יד להרגיש את הספר, למרות שהתבקשתי להמנע מלגעת… ואז נופלות עיני על מחזור עתיק ובדף הראשון בסידור מופיע השם: משה טוביה הכהן פישר. זה היה שמו של סבו של סבי ז"ל! האם זה היה הוא? ואם כן, איך התגלגל ההונגרי לצפון מערב איטליה? כמו נכד נינו שמחזיק בספרו בזה הרגע?   הרגש גואה ואני מרגיש שמה שבורא עולם רוצה ממני הוא שאתעלם מהטפל ואתרכז בעיקר, במה שטמון בתוך תפילות הימים הנוראים, שהם תשובה תפילה וצעקה…

כשניגון הימים הנוראים מרחף על שפתותי, השלמתי משימתי והגעתי "מבושל" ליום הכיפורים, בהכרה שקרוב ד' לכל קוראיו ובלבד לכל אשר יקראהו באמת, וכך בהמשך לחג הסוכות, או כפי שקרא לזה מורי ראש הישיבה: חג שמחת הכפרה…

על מעללי איטליה של מעלה ומטה נרחיב בע"ה בסדרת המאמרים הקרובה.

בברכת גוט שאבעס ותחילת זמן חורף בריא ומוצלח לכל הקוראים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן