מדהים: השד"ר שסיפר על אבני ארץ ישראל המאירות

תורתו של רבינו הרה"ק רבי אברהם דוב מאווריטש זי"ע בספה"ק 'בת עין' מלאה וגדושה בשבחה ובמעלתה של ארץ ישראל, בה ניתן לקבל עול מלכות שמים בשלמות ובאמת, ולעבוד את השם עד כלות הנפש, עד שמגודל קדושתה יפלו עליו אימה ופחד מהבורא. מבין השיטין ניכרת השתוקקותו הגדולה לעלות לארץ הקודש ולחונן עפרה.

בימי שבת רבינו בזיטומיר, כמחצית השנה טרם עלותו לארץ ישראל, הזדמן לפניו אחד מבני ארץ ישראל שנסע כשד"ר – שלוחא דרבנן לקבץ מעות מאת אחינו בני ישראל יושבי חו"ל לצורך החזקת אחיהם היושבים בארץ ישראל.

אותו שד"ר היה נואם בחסד, והתברך ממעלה בלשון לימודים וכושר תיאור ציורי להפליא. תיאר השד"ר לפני רבינו בצבעים חיים את מעלת המגורים בארץ ישראל, הוא סיפר על שריד בית מקדשינו ותפארתינו ה'כותל המערבי' אשר שכינה לא זזה משם מעולם, שעומדת אחר כותלנו ומנהמת כיונה.

הוא שח על קברי האבות הטמונים בחברון ושם הם עומדים לבקש שיח ותחנונים על בניהם. במתק שפתותיו המתיק וסיפר על קבורת רחל אמנו בדרך אפרת היא בית לחם, שם נושאת בכי ונהי ותמרורים וקולה ברמה נשמע על בניה כי איננו.

משם המשיך לתאר בצבעים חיים את ציונו של התנא האלוקי רשב"י המתנוסס בראש הגליל, וכך הלך וחרז בדבריו חרוזים נפלאים בשבח ארץ ישראל.

רבינו הסכית לכל דבריו ברגשי קודש. כשסיים השד"ר את מסכת תיאוריו הנלבבים, אמר לרבינו: מה עוד אומר ומה אדבר, אפילו סתם אבנים המתגלגלות בחוצות אינן אבנים סתם, כי אם אבני פז ומרגליות והמה מאירות כספירים.

רבינו נפעם ונשתומם למשמע התיאור. מאותו יום והלאה כמהה נפשו וקיוותה רוחו כי יבוא יום ויעלה לארץ ישראל, ויראה במו עיניו את התגלות והתנוצצות הקדושה הנסוכה על ערי הקודש, קיווה וייחל לעקור מארץ העמים ולקבוע משכנו בארץ הצבי חמדת כל הארצות אשר חיי נשמות אויר ארצה.

 

***

 

רבות מסופר בפי חסידים על עלייתו של רבינו לארץ ישראל (פרקים אלו הובאו בהרחבה בתולדות רבינו שבראש הספר 'בת עין' מהדורת 'פאר מקדושים') אך דבר אחד העיב על שמחתו של רבינו והעכיר את רוחו לאחר עלותו לא"י, וזאת הבטחת השד"ר, שאפילו האבנים הפשוטות בארץ ישראל מאירות כספירים, ואילו הוא עדיין לא זכה להכיר ולראות בדבר הזה. והאבנים שבחוצות נראות לו כאבנים פשוטות ורגילות, כאבני חוץ לארץ.

ויהי כי ארכו הימים בשבת רבינו בארץ, ביום מן הימים חזה באותו משולח המהלך ברחובות צפת.

רבינו קרא לו ושוחח עמו ארוכות. תוך כדי דיבורם, שאל המשולח לרבינו: 'נו, הטובה היתה עצתי לעלות לארץ ישראל'? נענה לו רבינו ואמר: 'נכונים היו דבריך לגבי המקומות הקדושים, אמנם מצאתי בארץ הכל כפי שתיארת, ברם הרי אמרת כי האבנים שבארץ ישראל הינן מאירות כמרגליות, והנה הנני רואה כי אינן אלא כשאר אבנים פשוטות שבכל מקום'.

קם המשולח והשיב בקול ותקיף: 'רבי, אבל מי שזוכה וראוי לכך, זוכה לראות'.

כשמוע רבינו את דבריו, עזבו מיד, פנה במהירות לביתו, נכנס לחדרו והסתגר בקיטונו. במשך שנה תמימה לא יצא מדלת ביתו, ולא החליף מילה עם איש, עסק בעבודתו הקדושה והשגיבה בהתבודדות ופרישות, והיה מנותק כליל מרחשי העולם, ולא ידע מהמתרחש מחוץ לחדרו, למורת רוחם של אנשי ביתו ותושבי העיר צפת.

בתום השנה סיים רבינו את התבודדותו, קרא לכל אנשי ביתו, כשנהרה על פניו, ובקול שמחה קרא וביקש לנאספים, שיערכו סעודה גדולה ויזמינו את כל קרוביו ומיודעיו וכל בני העיר צפת לסעודה.

כולם התפלאו בפליאה על מה ולמה הסעודה? ומדוע בחר רבינו לצאת מחדר התבודדותו, כשם שהיה קשה להם להבין למה בחר להיכנס לשם במשך כל השנה האחרונה.

הנאספים הפצירו ברבי פישל ברנשטיין, מקורבו ואיש סודו של רבינו, שישאל את פיו לטעם הדברים. לאחר ששאל נאות רבינו לגלות את הכל ושח להם דברים כהווייתם וסיים: 'כששאלתי את המשולח למה לא ראיתי את האבנים שמאירות כספירים, והוא השיב לי בתקיפות כה גדולה, אליה לא הסכנתי מעולם מיום שבתי על כס הרבנות, הבנתי כי לא משלו היו הדברים, אלא נשלחו אלי משמים לומר לי שעלי לזכך את נפשי, ואכן במשך כל התקופה החולפת הסתגרתי בבדידות בהקדישי את כל הימים לתורה, תפילה ותשובה, עד שנזדכך מאור עיני וראיתי כי אכן כדבריו כן הוא, ואף האבנים הפשוטות אינן אלא אבנים טובות ומרגליות. ולסיבת השגה נפלאה זו, הנני עורך את סעודת המצוה בה אנו מסבים כעת', סיים רבינו בקול רגש ובשמחה.

***

רבינו בהזדככותו זכה לראות עולמו בחייו, ונתגלה לו הגילוי האלוקי בנבואת ישעיה הנביא : 'ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ'.

בענין זה מסופר  בשמו של רבי זלמן סופר, סופרו ומשמשו של רבינו, שמקומו בשעת התפילה היה מצדו האחד של רבינו, ובצידו השני ניצב היה מקומו של הגאון רבי שמואל העליר, רבה של צפת.

באחת השבתות בעת אמירת 'כתר' זעק רבינו בכל כוחו: 'כתר יתנו לך', והבין רבי זלמן, שלבטח למחר יהיו 'חדשות'. ואכן, ביום ראשון בבוקר קרא לו רבינו, וציווהו לרשום מכתב לידידו ורעו, הרה"ק רבי מרדכי מטשערנאביל, בו כותב כי מעת בואו לארץ ישראל ועד עתה לא חש בקדושה מיוחדת שיש במקום, ואף הספיק להתחרט על כל המאמץ שעשה בעלייתו הנה, כי כל אותן שלושת השנים היו בבחינת 'שלוש שנים ערלים יהיו לכם', אך בשבת האחרונה בעת אמירת 'כתר' השיג את מה שהשיג, והינו כבר מתחרט על כל השנים שעשה בניכר ולא עלה לארץ ישראל.

את האגרת שלח בידי הרה"ק רבי הירש'לע בעל שם'ס. כשהגיעה האיגרת לידי הרה"ק ר"מ מטשערנאביל, באותה העת היה סגור בביתו, מחמת כאב ברגלו, פתח הרה"ק מטשערנאביל את המכתב וכשקרא אותו זלגו עיניו דמעות כמרזבים, ואמר: 'הוא כותב לי איך שהוא יושב בארץ ישראל ואיך שטוב לו, ודואג על מה שלא נסע מקודם, ואילו אני יושב פה, גם אני הייתי רוצה לבוא שמה'.

***

חביבותו של רבינו לארץ ישראל היתה ללא גבולות, דבקותו בנחלתה היתה ללא פשרות. פעם פרצה בצורת קשה בארץ ישראל, ובכל רחבי הארץ לא היה מה לאכול. נסעו והביאו תבואה מחוץ לארץ למען ירווח לדרים יושבי הארץ.

רבינו מיאן להשתמש בתבואה זו, באמרו: "הרי התורה אומרת כי ישאלו היהודים: 'מה נאכל בשנה השביעית'? וכי מה השאלה מה נאכל? יביאו תבואה מחוץ לארץ ויאכלו. אלא התשובה היא: 'הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו', התבואה שלנו היא מארץ ישראל ואין בלתה!".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן