הרה"ג רבי פינחס ליפשיץ שליט"א
מרא דאתרא קהל בית ברכה לייקווד, עורך "יתד נאמן" באנגלית
אחד מחשובי בוני המשכן, לצד בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה, היה אהליאב בן אחיסמך משבט דן. וכאשר רש״י מבקש לספר אודותיו מדגיש הוא (בשם המדרש תנחומא) שהיה חסר ייחוס (פרק לו, לד), ״ואהליאב. משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר ולא נכר שוע לפני דל״.
ולכאורה דברי רש״י הללו טעונים ביאור: מה מצא רש״י להדגיש את ייחוסו הנמוך של אהליאב דווקא כאן, מה נפקא מינא לנו האם היה הוא מבית מיוחס רם המעלה או שמא מבית של אדם פשוט חסר ייחוס, האם זה מעלה או מוריד בידע או בהבנה כיצד מתקדמים במלאכת החרשות, כיצד רוקמים בתכלת ובארגמן, או אורגים וטווים בבדים?
***
ובביאור הדברים נראה כי יסוד גדול לימד אותנו כאן רש״י בשם המדרש. אדרבה, דווקא בעת בניית המשכן, כאשר עיני העם כולו היו נשואות בוודאי להתקדמות בהקמת הבית לד׳, כאשר הלב התרונן למראה עוד נדבך ההולך ונבנה, עוד כלי המוכנס בהתרגשות לבית הגדול, עוד יסוד מושלם לקראת סיום המלאכה הכבירה, חשוב להם לרבותינו להדגיש כי למלאכה העצומה הזאת לא נבחרו רק המיוחסים והחשובים שבעם, לא רק צאצאיה של מרים הנביאה היו (בצלאל היה בנו של אורי, בנו של חור, בנה של מרים) מבכירי הבונים והעוסקים במלאכה, אלא ״כל איש חכם לב – כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אתה״.
עבודת המשכן לא הוגבלה למיוחסים, לחשובים או לבעלי הידע והכרת המלאכה מהכרות מוקדמת, שכן כולם, כל העם היהודי יצא לא מכבר מעמק הבכא, מעבדות קשה ומפרכת ואיש לא הספיק ללמוד היטב את מלכת החרשות, הטוויה, האורגות או החריטה. כולם, ללא יוצא מן הכלל התנסו בכך רק עתה לראשונה בחייהם. (כלשונו הזהב של הרמב״ן (שמות לא, ב) ״והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות, ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שיימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג… בבוא ידיהם תמיד בטיט ורפש, לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה״.)
ומה בכל זאת הביא אותם להתנדב לעסוק במלאכת המשכן? מה זרזם לעשות דברים שאין להם בהם לכאורה כל שייכות, ורחוקים הם מהם כרחוק מזרח ממערב?
התשובה לכאורה טמונה במילים הבאות: ״כל איש חכם לב – כל אשר נשאו לבו״. אכן, ההכרות עם נושאים אלו הייתה אמנם מוגבלת לחלוטין, אבל הלב הפנימי משך אותם לשם. הוא הוליך אותם אל מקום הקמת המשכן, ומשכך, זכו הם משמים לחכמה מיוחדת. הקב״ה כבר מילא אותם בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ברגע שהלב הרגיש כי מקומם חייב להימנות עם בוני ומקימי המשכן, בזמן שהם המציאו את עצמם להיות בוני ומקימי משכן העדות, הם קבלו מתנה מיוחדת של ידע והבנה כיצד עושים זאת בצורה הטובה ביותר. משמים סייעו בידיהם להבין כיצד עושים, חורטים, אורגים וטווים בזהב, בכסף, בחרושת אבן ובחרושת עץ, בתכלת, בארגמן, בתולעת השני ובשש.
ללמדנו באו הדברים שכאשר ליבו של האדם זך ונקי, כאשר הוא מוכן ומזומן לתרום מעצמו הוא זוכה לסייעתא דשמיא והארת פנים בלתי מוגבלת עד כדי שמקבל הוא כח וסיוע להבין בדברים שמעולם לא היה לו שייכות אליהם.
וממילא, יובן היטב מדוע דווקא כאן, במלאכת המשכן חשוב היה לו למדרש להדגיש כי אותו אהליאב לא הגיע ממשפחה מיוחסת או משבט מרומם במיוחד, אלא אדרבה, ״משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות״. ומדוע, אם כן, זכה למה שזכה עד שהגיע להיות שותפו הקרוב של בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, משום שהוא רצה. שליבו הטהור חפץ להיות שם בין העושים והמסייעים. ומשמים זיכוהו להגיע לדרגה הרמה של ״חכמה ותבונה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש״. – לקבל עזרה משמים ולהימנות על אלו ״אשר נתן ד׳ חכמה בלבו״.
***
מסר עמוק ויסודי זה צריך לחלחל בכל יהודי באשר הוא. מהמיוחסים או מהפחותים. מהמרוממים או מהנמוכים. כל מי שנשאו ליבו יכול להעפיל לדרגות הגבוהות ביותר. לכך לא זקוקים להיות בעלי יחס או מעמד גבוה. אדרבה, כאן נזקק האדם רק ללב הרוצה והשואף. כאשר יש לו את אותו לב טהור, יכול הוא להגיע לדרגתם של המרבים שכינה בעם ישראל.
