הם נכנסו לקליניקה ועוד לפני שהתיישבו, הוא רוטן: ככה אצל כולם? איך שאני נח היא מיד נהיית עצבנית… מה זה? אני בכלא? אי אפשר לנוח בבית הזה?
היא עונה: אני לא מסוגלת יותר, אי אפשר להמשיך ככה, גם ככה הוא כל הזמן בעבודה, יוצא לפני שכולם מתעוררים, חוזר אחרי שכולם ישנים, ואז, עד שבשבת סוף סוף הוא בבית, הוא ישן הרבה, וכשאני באה בטענות, הוא אומר: עד שסוף סוף אני יכול לנוח, אי אפשר לפרגן?
ואז פניתי אליה ושאלתי: "את מוכנה להשתנות?"
היא הייתה בהלם וחשבה שלא שמעתי מה שאמרה. "אני? להשתנות? נראה לי שלא הבנת אותי, את לא מבינה מה הבעיה? הוא זה שמרוכז בעצמו, הוא חסר רגישות וחסר אכפתיות".
הדברים הבאים עלולים להישמע תחילה מנותקים וקרים, אך אם מבינים את הדברים לעומקם נפתח פתח גדול לשינוי.
***
השלב החשוב ביותר אצלה כעת הוא ביסוס חמלה גדולה לבעלה.
נקודת המוצא מול בן הזוג שלנו, צריכה להיות מחוברת לנקודת האמת. יש לבעלה צרכים, הוא עייף, עובד קשה, עליה ממש לראות את המאמצים שלו ולומר: "אני מבינה כמה קשה לך ויותר מהכל אני רוצה שיהיה לך טוב".
רק לאחר ששלב זה יהיה מבוסס בנפשה, יהיה אפשר לעבור הלאה לשלב הבא.
בעלה, חייב להרגיש את התמיכה וההבנה וזה יכין אותו להיפתח להתמודד עם השלב הבא: להבחין בין הכאב האמיתי לרחמים העצמיים או במילים אחרות לתחושת המסכנות. נכון, קשה לך, אבל אתה לא מסכן! לצער האמיתי שלו על כך שהוא עייף מכל השבוע מתלווה תחושת מסכנות ומול זה צריכה להיעשות העבודה של רעייתו.
אנשים סובלים ממקומות חשוכים בנפשם ומפתחים הרבה מאוד התנהגויות רעות כתוצאה מתחושת הרחמים העצמיים שבה הם עוטפים עצמם.
כמעט תמיד יש לתחושה הזו מקור אמיתי כמו חוויה טראומטית, בעצם כל אירוע חיים משברי יכול להוביל בטבעיות לתחושת מסכנות. לתחושה הזו מצטרפת גם הסביבה שמרחמת וכך נוצר מעגל שגם הם וגם הסביבה מאמינים בו, מה שמשאיר את האדם כלוא בתוך שקר גדול ועמוק שקשה לו לצאת ממנו.
ואז, כמו בכל פגיעה שורשית מתחילים לצמוח ענפים מעוותים, ואכן מתוך האמונה הזו מתרחש עיוות איום בנפש: הרגשת המסכנות מולידה אלימות. מדוע בחרתי להשתמש במילה כה קשה כאלימות? מפני שאם אני מסכן, אני חייב לקבל כל מה שאני צריך כדי שאפסיק להיות מסכן. כמו עני שמבקש צדקה, אם לא אתן לו צדקה, מי לא בסדר? אני!
***
פניתי אליה ואמרתי: הרי למה הגעת למצב הזה שאת כבר לא יכולה יותר עם השבתות האלה? עברת שנים רבות כך. כל פעם היה תירוץ אחר לשינה שלו בשבת, לא משנה כמה את עבדת קשה במהלך השבוע, תמיד הוא היה מותש יותר ממך, לא משנה איזה בוס התחלף תמיד הוא היה "חייב" לצאת מוקדם בבוקר לעבודה ותמיד יש עוד עבודה שחייבים לסיים.
קשה להמשיך להאמין למסכנות שלו וכמה הוא מותש ועייף ולא פנוי למשפחה בשבת. הרגשת נכון, רק לא ידעת לבטא זאת, כי מיד עלתה בך המחשבה שאת לא בסדר, איך את לא מתחשבת בו, הרי הסיבות שלו אמיתיות. וכך המסכנות שלו קנתה את כרטיס היציאה שלו מהבית.
את חייבת לפתח את כח העמידה שלך, להתעקש בתוקף שאת זקוקה לנוכחות שלו ולעזרה שלו עם הילדים שלכם. את חייבת להציב בפניו עמדה חד משמעית שאת לא מוכנה להמשיך כך, את מעוניינת לבחור רק בטוב שבו יש קשר נקי בו שניכם מפנים את המבט ומכוונים לתוך הבית. את חייבת לראות אותו עושה עבודה יום יומית ופותר את המסכנות הזו. ואם קשה לו לבד שיפנה לטיפול. את צריכה להפריד בין הקושי האובייקטיבי לרחמים העצמיים שעוטפים אותו.
***
ואמרתי לו: הרחמים העצמיים האלה הם שקריים, הם לא טובים לך. אל תאמין לשקר הזה, אתה לא מסכן.
זה קצת מבלבל, כי המסכנות הזו היא מניפולציה בדקות הנפש (שאפילו הסובל ממנה לא מבחין בה כי היא מופנית גם כלפי עצמו), לכן מאוד קשה לרעייתך שכולה חסד, נתינה והתחשבות, לראות זאת, ובטח לא קל לה לומר, "קשה לי עם המסכנות שלך", הרי הוא מסכן, לכאורה.
לכן חשוב לדייק, חסד זו מידה בסיסית ומלאת שפע ואור על כל המידות כולן, אבל היא צריכה להיעשות בצורה מתוקנת, ע"י התבוננות והבדלה בין האמת לדמיון.
המסכנות זה דמיונות שמהם הוא שואב קיום וחיים, הדמיונות האלה נותנים לו תחושת קיום והוא לא מוכן לעמוד מול המציאות כמו שהיא באמת, המפגש עם המציאות השגרתית מעייפת אותו, המפגש עם הבית והילדים לא מצליח לייצר לו תחושת קיום ואז הוא שואב את כל המציאות מדמיונות שהוא לא מצליח להתעורר מהם.
בסוף בסוף, המקום הנפשי שהוא צריך להגיע אליו, הוא מקום נפשי של לבחור בחיים האמיתיים, לצאת מהדמיונות, להתמודד עם המציאות, בלי לברוח לשינה, למשחקים, ממש להיות עם רעייתו וילדיו. זה לא אומר שאסור לישון בשבת, אלא שצריך לשים לב שאלו לא נקודות בריחה. הכל עניין של זיהוי השורש.
ברכה והצלחה!
