במדרש רבה (ל"ד) מובא על הפסוק: "וידבר אלוקים אל נח לאמר צא מן התיבה – 'הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי', 'הוציאה ממסגר נפשי' – זה נח שהיה סגור בתיבה י"ב חודש, 'להודות את שמך' – לתת הודיה לשמך, 'בי יכתירו צדיקים' – יתכללון בי צדיקיא, 'כי תגמול עלי' – שגמלת עלי ואמרת לי צא מן התיבה".
במדרש מובא, שכאשר יצא נח מן התיבה – מיד הוא פתח ואמר: "הוציאה ממסגר נפשי", ועד כדי כך שמח נח ביציאתו מן התיבה שהודה אמר: "כי תגמול עלי" – 'שגמלת ואמרת לי צא מן התיבה', וכדברי המדרש.
והיה לי הרגשה בזה, כי הרי לכאורה נח בתיבה – היה שמור ביותר מאנשי דורו ולא נגע בו שום חטא, בדיוק כפי שנהג להזהר ולהשמר גם לפני המבול, ומדוע פתאום נח מחפש כל כך לצאת מן התיבה – לצאת מן השמירה המעולה שמגנת עליו מן מבול ההשחתה, ועד כדי כך שהתבטא ואמר: שהקב"ה ממש 'גמל עליו' והוציא אותו 'ממסגר נפשו', ומהי ההבנה בזה?!
רואים אנו מכאן, שנח הבין אחרי המבול – כי תפקיד האדם ובמיוחד תפקיד ה'צדיק', איננו רק 'להשמר' מן העולם, אלא ובמיוחד התפקיד המוטל עליו הוא – 'לפעול' ולהשפיע על העולם, כי לא די במה שאדם שמור מעבירה ואינו חוטא. ועל האדם להשפיע על סביביו, להיות לברכה לדורו. וכל זמן שאינו עושה זאת, הוא בגדר 'מבקש' ל'הוציאה ממסגר נפשי', שנפשו סגורה בלי יכולת לפעול.
***
החפץ חיים המשיל כדברים הללו. על הפסוק בתהילים: "נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי": "משל לשני ידידים אחד עני ואחד עשיר, והלווה העשיר לעני סכום כסף כדי שיעסוק מעט במסחר, ירויח מעות, ויביא פרנסה לביתו. ויהי לאחר כמה חודשים מזמן ההלואה, בא העשיר לבקש את כספו מהעני, ופתח העני את המגירה והביא לעשיר בחזרה בדיוק את אותן מעות שהלוה לו ידידו כמה חודשים לפני כן.
"כעס עליו העשיר מאוד: כי הרי הלוויתי לך המעות כדי שתתעסק בהם, תעשה מסחר, ותרויח מעות, ולא הלויתים לך עבור שיהיו רק שמורים במגירתך כל הזמן".
כן הוא הנמשל לחיינו אנו: "הקב"ה הביא לנו נשמה כל כך גבוהה ממקום כה גבוה ונשגב, לא מספיק שרק נדאג שלא תתלכלך, אלא צריכים אנו גם לגדלה ולרוממה ולהביאה לדרגות גבוהות".
והן הן הדברים שאמרנו, שלכל אדם ואדם ניתנה 'הלואה' בתחילת בריאתו, והיא ה'נשמה', ועל האדם מוטל לא רק 'לשמור' על ההלואה, לא רק 'לשמור' את נשמתו מכל ההשפעות שברחוב, אלא ובעיקר תפקידו הוא, להשתמש בהלואה, 'לפעול' ולהשפיע עם נשמתו, כי אם לא כן, אז לשם מה ניתנה ההלואה – למה ניתנה ה'נשמה'.
