סוכות זמן שמחתנו, חג שמזוהה ביותר עם השמחה, שמחה של התחדשות.
סוכות הוא "ראשון לחשבון עוונות" – אחרי הניקיון והטיהור של הימים הנוראים, מתחילה שנה חדשה, שנה של התחדשות. טבע האדם להמשיך בריטואל הקבוע, לכן אין די בסיסמאות של התחדשות, חייבים למצוא רעיונות וכיוונים חדשים, למצוא דרכים איך להתחדש.
גם בעצם מצוות סוכה, ביציאה מדירת הקבע לדירת הארעי, יש עניין סמלי של עזיבת המוכר והידוע לטובת התחלה חדשה. קשה מאוד להגיע למצב של התחדשות כשאתה במקום המוכר שבו נכשלת בעבר. הנתק והשינוי עוזרים לנו לבצע שינויים והתחלות חדשות.
כעת, בחג הסוכות, התורה מלמדת אותנו: אתה רוצה להתחיל דף חדש, אתה רוצה להתקדם ולהתעלות – צא מדירת הקבע, תפסיק לחשוב כמו כולם. היכנס לדירת ארעי, תחשוב בצורה חדשה ותתקדם.
הכי קל בחינוך הילדים להרים ידיים ולומר: ככה זה הדור של היום, ועוד לתבל זאת במושג מוכר וידוע של 'ירידת הדורות'. אולם לאן נגיע בגישה כזאת, אם כל דבר יוסבר בטענה של 'ככה זה הדור של היום'?! עלינו למצוא דרכים ורעיונות איך להמשיך להתחדש, למרות הדור המפונק שאנו מגדלים, איך להמשיך למכור את אותם ערכים, אולי בעטיפה שונה קצת, אך בשום פנים ואופן לא להשלים עם השינויים שהרחוב מציע, ובוודאי לא לשתף פעולה.
הממ"ד של דור המדבר
נלמד דרכים וגישות ממצוות החג, איך להמשיך לשמור את פך השמן הטהור.
הסוכה, כידוע, היא זכר לענני הכבוד. לכאורה, מדוע נקראים הם בשם 'ענני כבוד'? היה מתאים יותר לקרוא להם ענני מיגון, אולי ברוח היום היינו קוראים לזה 'ממ"ד ציבורי', חדר מוגן הקולט חיצים ובליסטראות. מה עניין הכבוד לסיפור?!
התשובה היא: אפשר להתייחס לחיצים כאל משהו משפיל וכואב; איזה עם נרדף אנחנו, יורים עלינו, מנסים לפגוע בנו, יש לנו נס שד' שומר עלינו… אבל אפשר גם אחרת. אפשר לשווק זאת בצורה מכובדת; אנו העם הנבחר, עם שהולך לקבל את התורה, ולכן עמי העולם מקנאים בנו וזו הסיבה שהם יורים עלינו. הכול נובע מקנאה ושנאה תהומית לעם עולם. לכן ההגנה לה אנו זוכים היא 'ענני כבוד', עננים המסמלים את המעמד המכובד שבו אנו נמצאים.
אנו חייבים להשקיע המון כדי להיבדל מזוהמת הרחוב. אפשר לעשות זאת בצורה של: אסור-אסור, אין ברירה וכדו', אולם מענני הכבוד נלמד לשווק זאת בכבוד. נסביר לילדינו שכל ההגבלות הן עניין של כבוד, כבלי זהב של בני מלכים. לא נסכים לקביעה של 'כך זה הדור של היום', אלא נשמור על הגדרים והסייגים בעטיפה עדכנית של שיווק מכובד, תוך שדר של גאוות יחידה. אנו לא כמשפחות האדמה, אנו מיוחדים ושמורים.
לא רק ילדים מחוננים
יש מיתוס נוסף, הצובר כיום פופולאריות רבה, האומר שהנוער היום הוא לא מה שהיה ולכן אנו עדים לכל מיני תופעות של נשירה וכדומה. זה נוער שלא אוחז בכלום, ושוב, צריך להבין ולהשלים שככה זה היום…
אי אפשר לא לציין בעניין את המדרש (ויקרא רבה ל, יב) השובר טענה זו מכל וכל. כשנלמד את המדרש נראה שאין חדש תחת השמש ונמצא גם פתרון מעשי בסיומו. הדבר שונה מאותם שאוהבים לנפנף ש'היום הדורות חלשים, וצריך להשלים עם המצב'.
וזו לשון המדרש:
"פרי עץ הדר" – אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.
"כפות תמרים" – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל, יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
"וענף עץ עבות" – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
"וערבי נחל" – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
ומה הקב"ה עושה להם, לאבדן אי אפשר, אלא, אמר הקב"ה, "יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו".
תמיד היו ילדים שלא הייתה בהם תורה, היו כאלו שהייתה בהם תורה אך לא יראת שמים, והתורה מלמדת אותנו לא להרים ידיים, לא לאבדם, לא לומר 'זה מה יש', אלא לנסות לחבר ביניהם. כל אחד ילמד מהאחרים, מהנקודות החזקות שבהם, וכך כולם יצליחו.
לגבי אגידתם יחד נראה שהכוונה היא, שכמו שאתה מאמין שיש דרך וגישה לטובים, כך קיימת גם גישה לחלשים. אל תפריד אותם, אל תוציא אותם מחוץ לתחום החינוך, אלא תחשוב איך כן לקשור אותם.
נסביר את הדברים בכמה מילים:
נחמד מאוד להיות הורה לילד מחונן – הורה לאתרוג מהודר – שמרווה אותך בנחת, וקשה מאוד להיות הורה לילד שהוא כערבה, הדס או תמר. מנגד, כשמבינים שזה התפקיד שלנו, תפקיד שאותו אנו לא בוחרים, שהרי ילדים הם מתנות שמים, מבינים כי יש לנהוג בדרכי הבורא, האומר "לאבדם אי אפשר", אלא להיפך, עלינו להיקשר גם אליהם, למצוא דרכים להידוק הקשר עמם.
זה מה שיביא לקידומם, במטרה שכל אחד יגיע אל המקום שאליו הוא מסוגל, בהתאם לסגולותיו.
קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן
