יחזקאל היה מיואש לגמרי.
הנה שוב הוא נוכח לראות עד כמה הוא אינו רציני, עד כמה הקבלות שהוא מקבל על עצמו אינן מחזיקות מעמד, הוא כבר פשוט התבייש לנסות שוב.
מה הוא כבר קיבל על עצמו? להיות שעה לפני שבת בבית המדרש! הוא כל כך קיווה שקבלה זו תהפוך אותו ותגרום לו להתחיל לקום לתפילה ולהתפלל במניין, אולי מזה תבוא גם תפנית בנושא הלימוד, אולי זה יגרום שסוף סוף יפתח ספר במשך היום, והנה כבר בשבת השנייה הוא התעסק בקריאת העיתונים ואיחר לתפילת מנחה.
תכנון – בלי גוזמה!
לפעמים בזמן של התעוררות, היצר נוקט בדרך אחרת. האדם מחליט בצורה פזיזה ונמהרת לקבל קבלות רבות בו זמנית. באופן הזה מפיל היצר את האדם ומכשיל אותו. המסכן אינו מסוגל לעמוד בעומס של הקבלות שקיבל על עצמו.
הוא ישכנע את האדם ביום א' דסליחות להתחזק בתפילה על ידי שיבוא חצי שעה קודם כל תפילה, בערב ראש השנה יוסיף הקפדה ללמוד כל יום שלוש שעות גפ"ת לפחות, בערב יום הכיפורים תתווסף לרשימה קבלה בענייני אכילה, והוא מחליט מהיום שלא לאכול אלא רק את הצריך לקיום הגוף.
בערב סוכות מתחייב האדם להתחזק בענייני בין אדם לחברו, ובשמחת תורה יוסיף לקינוח החלטות מוגזמות במתן צדקה, לכל הפחות חומש ממשכורתו. סוף הסיפור צפוי וברור: ביום א' לפרשת בראשית הוא יכריז על פשיטת רגל וייראה בדיוק כמו שהיה נראה לפני כל התהליך של קבלת הקבלות.
למה הדבר דומה? לבית שמפעילים בו זמנית מזגן ובוילר, מכונת כביסה ומייבש, מיקסר ובלנדר. כשיפעילו לבסוף את הקומקום, יקרוס החשמל, ושום דבר לא יוסיף לפעול.
הסיפור הנפלא שסיפר ה"חפץ חיים"
לישיבתו של ה"חפץ חיים" הגיע ללמוד בחור מהונגריה. הוא התמיד בלימודו בצורה יוצאת מן הכלל עד שממש חששו לבריאותו. ניגשו כמה מחבריו ל"חפץ חיים" שיורה לו לחדול מהתמדתו המוגזמת. בהתחלה התעוררה ל"חפץ חיים" התנגדות לעניין, בטענה שאינו מסוגל להגיד לבחור להפסיק ללמוד תורה, אולם לאחר ששקל את העניין הזמין את הבחור לשיחה.
ה"חפץ חיים" פתח כדרכו בסיפור: פעם הגיע כפרי אחד לתחנת הרכבת ברגע האחרון, הקטר שהתחיל לנסוע לא המתין לו ולא עצר את הרכבת. כעס הכפרי והחליט לנקום בקטר על החוצפה להשאירו ברציף. הוא תכנן להפוך את כל הרכבת, וכך לתת למי שקשור לעניין את עונשו המגיע לו.
הכפרי אסף אבנים גדולות והעמיד אותן על המסילה. תכניתו הייתה שבדרך חזור תיתקל הרכבת באותן אבנים, תסטה מהמסלול ותתהפך. אך למעשה הרכבת חזרה, ובכוחה הרב העיפה את האבנים לצידי המסילה והמשיכה כרגיל בנסיעתה.
הכפרי לא התייאש. תאוות הנקם שלו לא הגיעה לסיפוקה. הוא החליט שכנראה אין סיכוי להפוך את הרכבת באופן חיצוני, ולכן החליט להפכה מבפנים. הוא החליט להתחבר עם צוות הרכבת. במשך הזמן ייתן לו הקטר להיכנס לתאו, ואז יוכל לתפוס בהגה ולהגביר את המהירות ובסיבוב חד יהפוך את הרכבת על צוותה.
ואכן כך היה. הוא הצליח לקשור קשרים ולהיכנס לקטר, וברגע של חוסר תשומת לב, הוא תפס בהגה, הגביר את המהירות ו…הפך את הרכבת. יודעי דבר סיפרו שכשהגיעו כוחות ההצלה, מצאו גם אותו בין ההרוגים.
כך אמר ה"חפץ חיים" לאותו בחור מתמיד: לפעמים היצר רואה שהניסיונות שלו מבחוץ אינם מצליחים, ואז הוא מחליט להגביר את המהירות מבפנים להוסיף ולהתמיד באופן מוגזם וכך להרוס ולערער את הכל.
זבנג וגמרנו?
המסקנה המעשית היא שגם אם מוצאים מספר תחומים שצריכים שינוי, לא כדאי לחטוף הכל בבת אחת. תפסת מרובה לא תפסת! צריך לקחת דבר אחד ולהתחזק בזה שוב ושוב. לבחור קבלה ביום א' של סליחות, ולחזק קבלה זו בערב ראש השנה וביום הכיפורים ושוב להתחזק בעניין בסוכות ובשמחת תורה.
רק כעבור תקופה כשמרגישים שהדבר הפך לקניין בלתי נפרד מהאדם, אפשר לחשוב על קבלה נוספת.
חשוב ביותר לזכור שהנפילות הן חלק מההצלחה, וחלק בלתי נפרד מהתהליך. מתחזקים ונופלים, ושוב מתחזקים.
לפי הדימוי שמשווה ה"חפץ חיים" את עבודת ד' לכסף וזהב, ניתן להבין שכמו שאדם לא יסגור את העסק אחר יום אחד שלא הרוויח, ואפילו לא אחרי יום שהפסיד בו, כי הוא יודע שמחר יוכל להרוויח שוב, כך גם בעבודת ד'. אם אדם נפל, אל לו לרדת מכל הענין, אלא להמתין ליום חדש שבו יעמוד בקבלתו.
