את כבר ילדה גדולללה, ממש ענקית, בת שבוע! אפשר כבר לעשות לך צילומים? את לא עונה, ממילא צריכים אותך ישנה.
יש כללים לצילומים בגיל גדול כשלך: שבעה, נקיה, ישנה. נקודה. בלי זה – אין מצב לצלם.
אז יצאנו למבצע הענק:
החלפתי לך בגדים, האכלתי, הרגעתי, הרדמתי (ובעצמי – לא נרדמתי) וזהו, הגענו לרגע המכונן. בוחרים בגדים, אביזרים, רקע ותפאורה ובתוך כל זה – גם את.
שמים אותך, זערורה שכמותך, עם סרט ענק שמקיף את ראשך, בתוך סל כסוף ומהודר ומנחיתים עלייך פלש ועוד פלש.
את משתפת פעולה באי-שתוף, בכך שאת מסכימה להמשיך לישון ולא לנוע.
שוכבת לך במנוחה על סל מהודר שמלא באיזשהו חומר מילוי מעניין שהוא בטוח לא מזרון או שמיכה ולא יודעת שאת מצולמת ועשרות עיניים מביטות בך.
בשלב הבא, את מונחת, אחר כבוד, בתוך מיטת עץ קטנטנה, שם את חובשת לראשך כובע קטן קטן עם פונפון פרווה ענק ענק, מסדרים אותך, ידיך מתחת ללחי, מנח שינה.
רובך ולא ככולך, מכוסה בשמיכת ורדרדה, צמיד קטנטן על ידך ושוב, כולך מצטלמת, מקרוב, מעוד יותר קרוב, מרחוק, מעוד יותר רחוק, מכל כיוון, אפשרי ובלתי אפשרי.
ואת עדיין – ישנה… ישנה… איזו ילדה טובה… ממשיכה לישון עד סוף ה'ניו בורן' שלך, כל הכבוד, עשית את זה!!
וזהו, את שוב מוחלפת, מובלת אחר כבוד לתינוקייה, להמשיך לשון עד שתרצי לאכול ולא ידעת ולא תדעי שהנך מצולמת, מכל זווית אפשרית, מתוקה שכמותך.
אפילו אם אנו מאלו המאמינים שאת חולמת, גם בחלומות את לא חולמת שצילמו אותך, ועוד בתוך, מעל סל ועוד מעל גבי מיטה מלכותית ועוד עם סרט ענק או כובע קטן קטן עם פונפון ענק ענק…
טוב, ילדה שלי, מותקית, הבנו אותך, את לא נפרדת מה"ניו בורן" אף פעם, ורגע, את לוחשת לי שם את הסוד, עם עיניים עצומות אבל לוחשת: כשאגדל ואראה התמונות – אבין שהייתי מצולמת…
ואולי, אולי כדאי שאנו הגדולים כבר עכשיו נבין ונפנים? שאנו ממשיכים ומצולמים בכל הזמנים?
אז שווה לנו לשתף פעולה עם התמונות, לפעמים באי שיתוף (שב ואל תעשה – עדיף) ולפעמים בשיתוף (שב וכן תעשה – עדיף) אך החשוב מכל שהתמונות יהיו מתוקות, מוארות, מאירות
בתקוה.
*סודית
כשמצלמים אותי ואני איני יודעת –
זו אולי בושה.
כשמצלמים אותי ואני יודעת –
אני שמורה.
כשמצלמים אותי ואני מרגישה –
זה מהודר.
כשמצלמים אותי ואני מרגישה וגם אוהבת –
זה גם מואר!
