חזרנו הביתה, את ואני, אני ואת, שתינו כגוש אחד, כנשמה אחת, חזרנו לחיים ועדיין לא הורגלנו לחיים הרגילים, השוטפים, הזורמים.
רגע, יש לנו כאן תינוקת חדשה, נשמה חדשה שהגיעה לעולם לפני עשרה ימים, זה נשמע כמו חלום, זה בלתי יאמן.
יצאנו לפני עשרה ימים כשעדיין לא היית כאן, לא נשמת כאן, לא נשמנו אותך והנה, רק מספר ימים מיום לידתך והנה אנו שבות לביתינו כשאת, 'תושבת' חדשה הבאה להתיישב בתוך ביתינו…
זה מרגש, זה מרגיש, זה גדול, זה עצום, זה בלתי נתפס… כמעט…
לולא הבכי שלך שנתפס, הו-הו נתפס, אולי זה היה בלתי נתפס, אך עם בכי תינוקי כשלך (מה רוצים ממך?? את תינוקת וכזה הוא הבכי שלך, הא?) לא שייך שלא לתפוס שאת כאן, ממש כאן, בוכה, מחכה, מצפה ומייחלת לטיפול שלנו, להאכלה, להזנה, להאזנה (!), לחיבוק, ללטיפה, להרגעה ובעצם, למה לא?
את יודעת? זה פשוט מדהים! מדהים לגלות כל פעם מחדש איך תינוקת שכמותך, נסיכת הנסיכות, כבר מרגישה, יודעת להרגיש (כן, להרגיש – זה גם ידע) קשת רחבה של רגשות, לא רק – רעבה, עייפה וזהו.
רואים על פנייך הקטנות, הנסיכיות גם עוד רגשות:
מתגעגעת, כמהה, רוצה 'לדבר' / להתחבר, להרגיש, לאהוב.
דרכך, רואים איך ד' ברא אותנו, את כולנו מלאי רגשות, מגוון של רגשות, עולם.
מגיל קטן אנו חשים ובמשך הימים לומדים, אם משכילים, איך ולאן לנתב את הרגשות הללו, לקחת אותם למקום הטוב של לקבל את הטוב מאת ד' יתברך, לאהוב אותו, להודות לו, להתחבר.
וגם, לתת, להעניק משלנו לאחרים, להיטיב ואז, לחוש טובים יותר.
*סודית
עצוב ושמח אלו רק כותרות
של עולם מלא רגשות
לתת משלנו – ולמענך –
זה למצות את "מתנת הרגשות"
לאהוב אותך–
זהו מיצוי כל התחושות!
