שלש פרשיות בתורה נקראות בשמות משורש ש.ל.ח.
פרשת וישלח פרשת בשלח ופרשת שלח. בשלושת הפרשיות האלו מופיע עמלק. בפרשת וישלח נולד עמלק. בפרשת שלח בא עמלק להילחם בישראל בפעם הראשונה. ובפרשת שלח מופיע הוא להילחם בישראל בפעם השניה. היה זה אחרי שהמרגלים חזרו והסיתו את עם ישראל נגד רעיון הכניסה לארץ, ומשנענשו להישאר ארבעים שנה במדבר, היו אנשים שרצו להיכנס לארץ בכוח וכל אזהרותיו של משה לבל יעשו זאת היו לשווא.
וכך אומרת התורה: "וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר: הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ד' כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ד' והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ד' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם, כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ד' ולא יהיה ד' עמכם. ויעפילו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ד' ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה".
אולי התורה באה לרמוז שגם עמלק, האויב הנורא מכל, אינו אלא שליח… שליח של ההשגחה להעמיד את עם ישראל בניסיונות ובאתגרים.
***
מספרים כי פעם באו לרב והתלוננו על ראש החברה קדישא, וזו היתה התלונה: ראו שאחרי לויה הוא לוקח את כל הקבוצה לחדרו ושם הם שותים לחיים…
זימן הרב את ראש החבורה ואמר לו: אינך חושב שזה לא יפה? כשכולם מתאבלים אתם שותים לחיים? אמנם כל אחד שמח שיש לו עבודה אבל…
ענה לו ראש החבורה: אנחנו היחידים האומרים את האמת…
התפלא הרב ושאלו לכוונת דבריו.
הסביר ואמר: אנחנו הולכים בלוויות ושומעים שכל פעם מאשימים מישהו אחר. פעם האשם הוא הנהג הדורסן, פעם החיידק הטורף או הרופא הרשלן. ואנחנו רוצים לומר את האמת "שהכל נהיה בדברו" וכל הנ"ל אינם אלא שלוחים. אלא שאסור לומר ברכה אם לא אוכלים או שותים לכן אנחנו שותים.
התורה מלמדת אותנו, אפוא, כי גם הנורא שבאויבים שליח ההשגחה הוא וממילא תמיד נתן להישען על אבינו שבשמים כי כל רצונו לעורר אותנו וגם הנורא שבאויבים אינו אלא שלוחו.
***
מאותיות השרש ש.ל.ח נוצרים גם המושגים חלש ולחש.
המילים חלש ולחש דומות, שכן לחש הוא קול חלש ומי שאינו רוצה או אינו מסוגל לדבר בקול חזק לוחש. גם שליחות היא בדרך כלל פועל יוצא של חולשה. שכן אם היינו כל יכולים היינו עושים לבדנו את כל צרכינו. בגלל מגבלותינו וחולשותינו אנו נעשים שליחים זה לזה. החקלאי שליח של כולם לגדל פרות ירקות ותבואה. והמוביל מוביל את התוצרת עבור כולם, ובעל החנות מתווך בין היצרן לצרכן, וכן הלאה.
מכאן גם המושג שלחן. שכן גם השלחן הינו שליח. כמו שאמרו שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מזבח מכפר ומשנחלשנו והקשר ביננו לבין הקב"ה השתבש ואין בית מקדש, שלחנו של אדם מכפר. רואים זאת במילה שלחן, שהוא שליח אל ה-ן' – שער החמישים.
השאלה היא אם כך מה מקום יש לדבר על שליחות אצל הקב"ה שהוא כל יכול. אלא שבעולם בו הקב"ה מסתתר משתמש הוא בשליחים שליחים, אלה מראים כי ההשגחה אינה נגלית כתמיד ונראית כחלשה יותר. במיוחד בתקופת הסתר פנים שאז רבים הם השליחים כמו שאמרו חז"ל שבזמן שאין סנהדרין שהם שלוחי הקב"ה להעניש את החוטאים "הרבה שלוחים למקום".
עצם העובדה שעם ישראל דרש מרגלים היה בכך משום חולשה כי אמורים היו להאמין וללכת אחרי ד' בלי לברר מאומה וזהו שאמר הקב"ה למשה "שלח לך אנשים".
יחד עם זאת למילה חלש שתי משמעויות הפוכות (הרבה שורשים מכילים משמעויות הפוכות כמו סקל אבנים וסיקל אבנים. כמו אוהב ואויב), מצד אחד חולשה ומאידך חלישה, כמו שנאמר, "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב", מי שחולש על המרחב שולט בכל המרחב. וזהו שמשתמשים בלשון שליחות אצל הקב"ה שמחד משתמש הוא בשלוחים כמו שאמרנו "הרבה שלוחים למקום" ומאידך חולש הוא על הכל. כלומר הסיבה ש"הרבה שלוחים למקום" אינה אותה סיבה שהאדם זקוק לשלוחים אלא רצונו להשתמש בשלוחים בה בשעה שהוא חולש על הכל ומחיה את הכל ומקיים את הכל.
