בגיל שלוש הלבשת לו כיפה וציצית והחלקת על לחיו הרכה, נרגשת מהילדון שעטה מראה יהודי וטהור כל כך. הוא עדיין קטן אבל את כבר מרגילה ומלמדת אותו לברך ולהתפלל, ובחושיו הדקים והצעירים הוא לומד עוד הלכה ועוד משהו. בגיל ארבע הוא אולי יודע כבר מה נחשב "מוקצה" בשבת ומה לא. אכן, גירסא דינקותא.
אבל בעיצומה של סעודת שבת נעימה ונינוחה, בין המנה השניה לשלישית, כשהציצה המשרוקית שקיבל השבוע ביום ההולדת מחברו, הוא לא מצליח להתגבר ושולח יד קטנה לקחת אותה ולהכניס אל הפה, לשרוק שריקה אחת ארוכה ונלהבת שמכסה את פנייך בהבעה נחרדת: "מותק! שבת! זה מוקצה!"
כשהם קטנים זה פשוט יותר, מנסים להסיח את הדעת או לגרום לחפץ להיעלם מהנוף, מסבירים שאסור ובדרך כלל זה עובד. ומה כשהם גדלים? וכשגדלו עוד קצת? חיי היומיום מזמנים לכל יהודי באשר הוא קטן כגדול, רגעים של עצירה, ויתור, התגברות והימנעות, כי "אסור" ו"כך אומרת ההלכה" או "ראוי להימנע".
מה התפקיד שלנו כאימהות בצומת הזו, כשאחד הילדים צריך להבליג על דחף כלשהוא כדי לזכות ולקיים את ההלכה? איך נוכל למלא בו כוח לעמוד בניסיון הקטן או הגדול בפניו הוא ניצב?
"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ד‘ ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם“ (טו, לט). כך נכתב בפרשת השבוע בפרשיה השגורה על לשוננו. במילים אלו ישנה הקבלה ברורה בין המעשה שמותר לעשות לבין המעשה אשר לא ייעשה: ”וראיתם אותו“, כנגד, ”ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
כאשר ביקשה אשתו של רב נחמן לטעום מאכל הדומה לבשר בחלב הורה רב נחמן שיצלו עבורה 'כחל' באופן מסוים המתיר את אכילתו, שהרי כידוע כל מה שאסר לנו הקב“ה בתורה – התיר לנו דבר אחר לעומתו: אסר לנו דם – התיר כבד כנגדו, אסר לנו 'דבר אחר' – וכנגד הותר הדג 'שיבוטא' באכילה.
אומר ר' שלמה קלוגר, "כלל בסיסי בחינוך הילדים: אין לא, יש אלא!" כאשר נרצה לכוון את ילדנו להימנע מפעולה או עשייה שנוגדת את דרכנו נשתדל להאיר לו את האיסור באור ההיתר, להציע לו עשייה חיובית ומספקת תחתיה כדי שלא יישאר עם ה"לא" וה"החמצה', אלא עם ה"כן" והבחירה החופשית בטוב והישר לעשותו.
רב נחת יהודית!
