לאור תרבות השקר שהתאזרחה בהתנהגותם של אלה המתיימרים להיות מנהיגים והאמורים להוות דוגמה אישית (ראש הממשלה שבנה את התקדמותו לתפקיד אליו כספה נפשו על מערכת של שקרים ומאז אינו חדל לשקר, חבריו למפלגה שנותנים לו רוח גבית, ועמם כל מפלגות הקואליציה שהן שותפות לדבר עבירה ונהנות מאותם שקרים עצמם) יש לומר את הדברים דלהלן:
ראש השנה הוא יום של אמת. כמו שאומרים "וטהר לבנו לעבדך באמת כי אתה אלקים אמת", בכל החגים אומרים "וטהר לבנו לעבדך באמת" אך לא מנמקים מדוע מבקשים אנו זאת באופן מיוחד ביום זה. רק בראש השנה וביום הכפורים מוסיפים אנו נימוק. בראש השנה אומרים, "כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וקיים לעד" וביום הכפורים "כי אתה סלחן לישראל וכו'" הוה אומר שראש השנה הוא יום של אמת.
ראש השנה הוא יום תרועה. והתרועה הזאת צריכה להיות בשופר כפוף ויש אומרים בשופר פשוט.
ראש השנה הוא היום בו "הקב"ה עומד כביכול בבחינת מלך בעולמו" (לשון רמח"ל במאמר החכמה), הכפיפות והפשיטות של השופר מלמדים על מהותו של יום – יום ההמלכה. כי כדי להמליך צריך את שתי התכונות. הפשיטות הווה אומר הזקיפות המשווה קטון וגדול. והכפיפות המכניעה את הקטן לפני הגדול. כי כך ממליכים מלך, כפי שיוסבר.
***
כתב רבנו יונה. אצלינו חמורה גניבת הדעת יותר מגניבת ממון, כך שגם אם גניבת ממון מעכו"ם עומדת לדיון בכמה וכמה סוגיות, אין עוררין על כך שגניבת דעתו אסורה. והסיבה שגניבת הדעת כה חמורה היא מפני "שהאמת היא מיסודי הנפש". וכתב הרב הוטנר שאדם הגונב את דעת חברו רוצח את האמת במקום חיותה והרי זה בבחינת "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית".
הגדרת המושג אמת מורכבת משני ענפים, האחד – נאמנות למקור והשני – קיימוּת.
כשהחל התהליך להוצאת בני ישראל ממצרים אמר הקב"ה למשה רבנו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בשם ש-ד-י, ושמי הויה לא נודעתי להם" ואומר רש"י – "לא התגליתי במידת אמיתות שלי שהרי נשבעתי ולא קיימתי". עכשיו כשההבטחה עומדת להתקיים מתגלית מידת האמת.
כי מהי אמת? כשאדם מספר מעשה שהיה והמעשה לא היה ולא נברא, אומרים ששיקר. וכשיש התאמה מלאה בין דבריו למציאות כפי שהייתה, אומרים שדיבר אמת. כשציור דומה למקור אומרים שהוא ציור אמיתי. כשאדם אומר ולא עושה מה שאומר, אין המציאות דומה למה שאמר, והרי זה שקר. ולכן כשעושה בדיוק מה שאמר הרי מתברר שאמר אמת.
ד' אלוקים אמת, כי המקור ודאי דומה למקור וממילא הוא אמת והוא הרי מלוא כל הארץ כבודו ובכל מקום הוא אחד וממילא הוא "נאמן כביכול למקור", כי אין לך השוואה בין שני דברים הדומה להשוואה בין הדבר לדבר עצמו. וממילא המושג "אלוהים אחרים" הוא שקר כי אין אותם "אלוהים" דומים למקור.
האדם נברא והוא בצלם אלוקים ובדמות אלוקים והצלם והדמות דומים למקור וממילא הם אמת והוא שאמר רבנו יונה שביסוד הנפש, שם כאמור נמצאת הנפש שהיא בצלמו כדמותו, נמצאת האמת.
(ובמאמר מוסגר: כיון שהיסוד המפורסם של תשוקה לעבודת אלוקים ולקבלת שכר ולא מתנה כי המקבל מתנה מתבייש נובע מהיות האדם צלם אלוקים וממילא דומה הוא למקור ואלוקים אינו "מקבל" הוא רק "נותן", וזהו שנאמר "ושונא מתנות יחיה", כי דבק הוא באלוקים חיים. ממילא, התורה שנותנת לנו את אפשרות העבודה תורת אמת היא כי נותנת לנו להיות דומים למקור. וזהו שאומרים "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", כי כפי שנאמר ועוד ייאמר, אחת מתכונות האמת היא הקיימוּת לעד).
***
כשאדם גונב דעת חברו הרי פגם במקום מושבו של יסוד הנפש, כי האמת היא יסוד הנפש, כי יסוד הנפש הוא כאמור היותה בצלם ודמות עליון.
ובאמת יעקב שלא היה יציר כמוהו שהיה בצלם ובדמות עליון, עד שנקרא האדם שבמרכבה מכונה איש האמת שנאמר "ואמת ליעקב".
כל נקודה בזמן יש לה מקבילה בנפש האדם. הנקודה הפנימית המרכזית בזמן היא ראש השנה והיא מקבילה ליסוד הנפש וכשם שביסוד הנפש נמצאת נקודת האמת, כך ראש השנה הוא יום של אמת. אשר על כן אומרים בראש השנה "וטהר לבנו לעבדך באמת, כי אתה אלוקים אמת, ודברך אמת וקיים לעד". שלא כמו בימים טובים אחרים, שאומרים "וטהר לבנו לעבדך באמת" ללא נימוק. אך יום זה, ראש השנה, שהוא יסוד הזמן יש לפרט כי האמת שייכת לו בשייכות מיוחדת, כי כמו שהאמת היא מיסודי הנפש כך היא גם מיסודי הזמן.
***
בקטע האחרון של דברי ההנמקה שאומרים בראש השנה עוברים לבחינה השניה של הגדרת המושג אמת – "וקיים לעד".
האמת היא גם קיימות לעד, כמו שנאמר "שפת אמת תיכון לעד". אמת היא ההפך מכזב. כזב מבטא דבר שאינו נמשך כמו נחל אכזב וכמו שאמרה האישה השונמית לאלישע "אל תכזב בשפחתך". כשחששה שחיי בנה לא ימשיכו. וזהו "נחל אכזב" נחל שמימיו מתעתעים, פעם זורמים ופעם לא. גם תכונת הקיימות לעד, מתקשרת לדמיון למקור כי האלוקים קיים לעד.
כשחטאו בעגל והקב"ה סלח ונתן לוחות שניים, אמר משה את שלש עשרה המידות של רחמים. היו אלו מידות ההנהגה בעולם התשובה שהתחדש. כל מידות הרחמים שייכות איפוא לעולם התשובה והסליחה, אך מהי השייכות של מידת האמת?
אלא שאחרי התשובה ניתנו לוחות שניים ואלה לא עתידים להישבר אלא לעמוד לעד וזוהי תכונתה השניה של אמת – הקיימות. וזהו שהרמב"ם אומר, איזוהי תשובה "שיעיד עליו יודע תעלומות שאינו שב לזה החטא לעולם", כי כמו שיש מידת "אמת" ביציאת מצרים, כך יש מידת "אמת" אחרי שנשברו לוחות ראשונים והתגלה שם הויה חדש – הויה של עולם התשובה והוא ייכון לעד.
ולכן גם ביום הכפורים מנמקים ואומרים, "וטהר לבנו לעבדך באמת כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון", כלומר, בעולם של תשובה שהוא עולם שקיים לעד שהרי מעיד עליו יודע תעלומות שאינו שב לזה החטא לעולם נמצאת אותה אמת של קיימות שעליה נאמר "תיכון לעד".
***
כאמור לעיל, ישנן שתי דעות איך צריך להיות השופר של ראש השנה, פשוט או כפוף. ואף שנפסק להלכה ששופר של ר"ה יהיה כפוף מכל מקום רואים ששני הסוגים שייכים לעיצומו של יום.
מידת הכפיפות מבטאת הכנעה לפני הקב"ה. ומידת הפשיטות מבטאת זקיפות קומה והשוואה כביכול עם הקב"ה.
שופר של ראש השנה הוא הכלי שבאמצעותו ממליכים את הקב"ה, שנאמר, "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם ובמה בשופר", המלכה צריכה לכלול שני מרכיבים – השוואה והכנעה. מצד אחד "מקרב אחיך תשים עליך מלך" – ההשוואה. רק השווים יכולים להמליך ולכן רק אדם יכול להמליך את הקב"ה בהיותו חלק אלוק ממעל – "אתה אלוקים אמת" ואנחנו – האמת מיסודי הנפש דמיון צורה ליוצרה – אמיתיות. ולכן נאמר "מקרב אחיך" – ליבי ובשרי ירננו לק-ל חי"- מתוך הפנימיות שלי. ומאידך, אחרי שיצא המלך "מקרב אחיך", נאמר גם "שום תשים עליך מלך – שתהיה אימתו עליך" – כפיפות קומה והכנעה.
ומכיוון שהתנאי הראשון להמלכה הוא ההשוואה – "מקרב אחיך" היהודי והקב"ה הם כשני אחים תאומים (כמאמר רש"י על הפסוק "לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלוהים תלוי") – זו ההתאמה של בצלמנו כדמותנו שנמצאת ביסוד הנפש, לכן יש ענין של שוויון והשוואה. וכדי שיהיה הדבר קיים לעד יש צורך בכפיפות קומה. ללכת אחרי האלוקים בכל דבריו. וזהו שנאמר "בכל דרכיך דעהו – בכפיפות קומה, אם תכפוף עצמך לדרכיו אזי – והוא יישר אורחותיך – בפשיטות ובהשוואה".
דבר מפליא אנו רואים מול עינינו.
בראש השנה לומדים על תכונות מורכבות של כפיפות ופשיטות, של השוואה והכנעה. וזאת בזמן תקיעת השופר עת נופחים בשופר מעומק הנפש (מאן דנפח מדיליה נפח) ממליכים את הקב"ה וזוכרים בזמן ההמלכה כי שם בעומק הנפש נמצאת האמת – הדמיון לקב"ה שחותמו אמת כי האמת מיסודי הנפש. והיא הנותנת לנו כח לעשות חיל ולהיות מסוגלים וראויים להמליך את הקב"ה. הישרות של ההשוואה מביאה לכפיפות של ענווה והכנעה.
ואילו אצל שקרנים כרוניים רואים אנו כי שקרנותם וריחוקם מן האמת כרוכים גם בשחצנות והתרחקות מכניעה.
