הרב שפריי: אוטוטו ט"ו בשבט מגיע, האדם עץ השדה ואופס, במה אברכך? שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך. החלום של אבא יהודי, של אם עבריה, של סבא וכל סבתא, שהצאצאים ימשיכו את המסורת.
אמנם 'יהיו כמותך' אומר דרשני, אנחנו כל כך מלאים בעצמינו שכל מה שאנו רוצים זה שיהיו כמונו? ממש כמונו? באמת? אנחנו כזה א'גרויסע מציאה?…
זה מזכיר לי סיפור על פוליטיקאי שנחשד בשוחד, בצר לו פנה לקבל ברכת צדיק. אמר לו הצדיק, השם יעזור שהאמת תצא לאור. הליט הפוליטיקאי את כפיו על ראשו, ואמר: 'אוי ויי, רק זה לא'… אז למה בדיוק אנחנו מתכוונים ב'יהיו כמותך'. הרב שלמה, בבקשה, עם יד על הלב, מה הסיפור כאן?…
הרב רוזנשטיין: השאלה שאדם שואל את עצמו במודע ובתת מדוע היא – מי אני. זו שאלה לגיטימית לכל אדם בתחנות שונות בחייו, כי בכל אדם מככבים שני אישים שונים – בדומה לנאמר בשני מאמריו הידועים של מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, האור והחושך באדם, שבהם הוא מסביר באריכות את האפשרות לאור וחושך המשמשים יחדיו באישיותו ומעשיו של האדם.
יש לאדם מערכת ערכים, יש לו שאיפות, יש בו נר ד' נשמת אדם ששואף ליישם אותם בכל דרכיו. אך מה לעשות, יש גם חושך, יש מעשים שהאדם עושה מחמת שהוא נכשל בהם ללא שהוא היה רוצה באמת לעשותם, לכל אדם יש מעשים ומחשבות שהוא עושה ממניעים שונים שאין מקורם באור ד' שבמסתרי הלב.
הרב שפריי: אם אני מבין אותך נכון, מצד ימין ניצבת מערכת הערכים שהם נר לרגלינו, מצד שמאל ניצבת מערכת הביצועים ובאמצע פער, אז 'יהיו כמותך' הולך על הערכים? על הפער? על הביצועים?
הרב רוזנשטיין: ממש לא. 'האלוקים עשה את האדם ישר' אמר החכם מכל אדם, מחובתנו גם את עצמינו לדון לכף זכות ולהגדיר את עצמינו על פי ערכינו ושאיפותינו ולא על פי כישלונותינו, שהרי שבע ייפול צדיק וקם.
הברכה שאנו מברכים, איפה, את עצמינו ואת ילדינו היא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך היא ברכה יוצאת מגדר הרגיל, אנו מבקשים שהנטיעות יהיו כמונו – כמו האני האמיתי שהוא הטוב והמושלם, לא כפי מעשיי, אלא כמוני, כמו צורת האדם המושלמת שלה אני שואף. שלא ייכשלו, שלא יפלו, שיהיו הם עצמם ומעשיהם – מושלמים.
הרב שפריי: מעולה. עכשיו איך נסביר זאת לילד? נאמר לו: תלמד ממני את הערכים, הם הפנימיות שלי ואל תלמד את הביצועים שהם מהולים בכישלונות? אתמהה.
הרב רוזנשטיין: אז מה אתה אומר?
הרב שפריי: התמונה החינוכית המלאה מתחילה מהערכים ומסתיימת בביצועים, אבל לא פחות מכך באיך אנחנו מנהלים את הפער המובנה שקיים ביניהם. כלומר, איזו דוגמא אנחנו נותנים לילדים בנוגע לפער, האם מתעלמים ממנו ומתייחסים אליו כלא קיים, בהכחשה, או שמא במודעות מליאה ונוקטים פעולות על מנת לצמצמם את הפער, וכשנופלים עושים קולות ומתנהגים כמו אחרי נפילה.
הרב רוזנשטיין: תרחיב יותר את התמונה.
הרב שפריי: אנחנו מדריכים את הילדים איך מניחים תפילין, איך לובשים ציצית, האם אנחנו מלמדים אותם בדוגמא אישית איך מתייחסים לכישלונות, איך עושים תשובה? מעת לעת ילד צריך לראות את אבא שלו עושה תשובה על משהו, לא במשחק, על באמת. אם הוא רואה שאני עושה תשובה, הוא מבין שאני רואה בזה כישלון. אם אני ממשיך הלאה באדישות, הווה אומר אין כאן עניין.
אבא מחנך יודע לבקש סליחה אמיתית מילדו כשנדרש לכך. ילד שלא רואה את אבא שלו עושה תשובה מעת לעת, ילד שלא רואה את אבא שלו מבקש סליחה, לומד בדרך שלו תפיסת מציאות מעוותת שאין בעולם כישלונות. מחנך למצליחנות רוחנית שבקצה שלה לפעמים זה מתפתח ל'או הכל או כלום', או שאומר לעצמו כאן זה עולם השקר, ואז יפסיק לקחת אותנו ברצינות.
הרב רוזנשטיין: אתה מציע שכל ימות השנה תהיה פינת אלול בבית.
הרב שפריי: א. כן. ב. אלול זה שמח, אלול זה הוגן. אלול זה להסתכל לעצמי ולבני בעיניים במבט מפוקח, עם רגליים על הקרקע, מחובר לעצמי במודעות מלאה, להבין מה קורה איתי ולהחליט מה אני כן ומה אני לא. קלקלתי? אני עושה תיקון, מבקש סליחה, עושה תשובה. במילים ספורות: תהיה אבא כנה שמחובר לעצמך וכך גם לילדיך. הילד ילמד ממך שלטעות זה אנושי, שליפול זה חלק מהעניין.
אם כשאתה טועה אתה מתקן, אם כשאתה נופל אתה קם, המסר ייקלט שאתה רואה בזה כישלון.
צריך לתת לילד דוגמא אישית איך נופלים, ואיך קמים. לשם צחות הייתי אומר שהדרך היחידה לגדל ילד מושלם זה להסכים להיות אנושי ליד הילדים.
נסכם כך את הדברים: כשהפער בין הערכים לביצועים מתמלא במודעות של תיקון, הפער הופך לאזור מיושב ונוצר רצף יישובי מהערכים עד הביצועים.
להתראות בשיחה הבאה בע"ה.
