והשבוע על: דמות התקשרות כבסיס בריא לעצמאות
הרב שפריי: בהמשך לשיחה בשבוע שעבר על הקשר בין אב לבן, הייתי שמח שנייחד דיבור לכלי המרכזי שבאמצעותו אדם משפיע על הבן שלו והחניך שלו גם בתקופה שהוא כבר לא יהיה תחת חסותו. תחילה נגדיר את תפקיד ההורה\המחנך בשנים שהחניך תחת חסותו שהיא לבסס אצל החניך יכולות עצמאיות לקראת תהליך של היפרדות, להכשיר אותו ולהקנות לו את המיומנויות שיאפשרו התמודדות מוצלחת עם אתגרי החיים הצפויים לו שעה שיהיה ברשות עצמו…
הרב רוזנשטיין: ומהו הכלי המרכזי להשפעה שעליו אתה מדבר?
הרב שפריי: "התקשרות נפשית הדדית" על משקל ונפשו קשורה בנפשו.
הרב רוזנשטיין: אשמח שתרחיב קצת.
הרב שפריי: לפנינו דברי בעל הטורים על מקום נוסף יחיד בלבד בכתבי הקודש שהמונח קשורה מופיע בו והוא: איוולת קשורה בלב נער. ופירש בעל הטורים שהאיוולת קשורה בלב נער מעצם בריאתו ומשקל הנגד היחיד שמאזן את האיוולת הקשורה היא התקשרות נפשית מקבילה לדמות אב שמאזנת במשקלה את ההתקשרות הטבעית לאיוולת. וזה קורה באמצעות הפנמת דמות האב\המחנך ואת ערכיו אל קרביו. אליבא דבעל הטורים התקשרות זו היא ערובה היחידה שיכולה לאזן את ההתקשרות ההופכית שבלב הנער לאיוולת.
הרב רוזנשטיין: אכן, הדרך היחידה לבנות ולהשפיע על הבן בעתיד היא הדמות האבהית, מכאן האב מתחיל את מסע ההשפעה, השאלה היא איך יוצרים את ההתקשרות?
הרב שפריי: זהו, שלא צריך לבנות את זה, צריך רק לא להרוס. בעולם הנפש ישנו מושג המוכר כתאוריית ההתקשרות, לפיה כל יצור חי מעצם יסודו קים בו דחף בסיסי להתקשרות לדמות שתהיה יותר חזקה וחכמה ממנו, התקשרות כזו מעניקה לו תחושת ביטחון שמאפשרת לו לחקור ולהכיר את העולם שמסביבו על סכנותיו שכן תמיד מובטח לו עוגן יציב אצל דמות ההתקשרות.
אנחנו מכירים את זה שככל שההתקשרות יותר מתוקנת האומץ לצאת ולחקור גדול יותר ולהיפך. זהו פרדוקס שמוכיח את עצמו. גם בהמשך חייו כבוגר עצמאי דמות ההתקשרות נוכחת בחייו באמצעות הפנמתה אל קרביו, ונוכחותה הרעיונית מאפשרת לו קיום כבוגר עצמאי, כשההתקשרות פגומה הווה אומר שהתהליך זוהם באמצעות התנהגויות שמערערות את הביטחון כמו הזנחה, השפלות, חוסר כבוד ועוד. הדחף וההשתוקקות לדמות התקשרות קים בנפשו של האדם גם כשהוא כבר ראש ישיבה או בעל תפקיד נעלה אחר.
הרב רוזנשטיין: לכן יש תמיד לאדם דמות מיוחדת אותה הוא רואה כדמות גם בגיל מבוגר.
הרב שפריי: בשנים בהם הוא תחת חסות ההורים והמחנכים אדם מפנים את דמויות ההתקשרות שלו והם נוכחים בקרבו לעד באשר ייפנה גם מעבר לאוקיינוס.
הרב רוזנשטיין: זו הדמות שיושבת לו באיזה מקום ועולה בעת הצורך.
הרב שפריי: יש כאן שתי תנועות נפשיות הופכיות התקשרות למטרת היפרדות. בתהליך ביסוס ההתקשרות יש להבחין ולתת א5ת הדעת שלא לבלבל בין שתי מושגים מנוגדים. האחד התקשרות בריאה למטרת קיום עצמאיים אל מול פיתוח תלות בזולת שמחבלת ומונעת התפתחות וקיום עצמאי.
הרב רוזנשטיין: היכן עובר הגבול?
הרב שפריי: תהום פעורה.
הרב רוזנשטיין: תסביר.
הרב שפריי: כאשר הקשר הופך להיות אובססיבי ופוגעני. כשאדם הופך להיות משמעותי עבורי זה בסדר, מה שפחות בסדר זה כשאדם הופך להיות המשמעות שלי, כלומר, אם הוא נוכח בחיי יש לחיי משמעות ואם לאו, למה לי חיים.
הרב רוזנשטיין: יש דוגמה נוספת למבחן בשלב מסוים של בגרות על האדם: בעל משפחה עם ילדים שעדיין מתקשר להוריו כשצריך לקנות כובע וחליפה או לקבל החלטה משמעותית, כאן זה מגיע לאותה נקודה שאתה מדבר עליה שאין לו ישות עצמאית כלל. יש לו רק דמות ואין לו שום דבר עם עצמו.
הרב שפריי: כדמויות משפיעות אנחנו חותרים לפתח אצל הילד יכולת עצמאית להחזקה ולהרגעה עצמית, כשיכולת הוויסות וההרגעה העצמית תלויים בנוכחותו או בפעולתיו של האחר אזי התפתחה כאן תלות ולא התקשרות. כלל זה יהא נקוט בידך, התקשרות – מאפשרת, תלות מגבילה.
הרב רוזנשטיין: מדהים.
הרב שפריי: נסיים בסיפור עצוב / מצחיק. הכרתי פעם יהודי שכל עיסוקו עד היום חינוך ואותו יהודי מצהיר מעל כל במה שהדבר היחיד שעובד לו בחינוך אם הוא מצליח לפתח תלות של החניך בו וזה מה שעושה את העבודה.
הרב רוזנשטיין: זה דבר מסוכן, ברור שזו לא האמת והגדרה לא רצויה.
הרב שפריי: אם אני באופן מודע גורם למישהו לפתח בי תלות, אני בעצם פועל בשתלטנות.
הרב רוזנשטיין: נכון, זה סוג של שליטה פסולה.
הרב שפריי : מעולה, על זה נדבר בפעם הבאה, שליטה מול השפעה.
