שלום לכם קוראי המגזין היקרים, גוט ערב שאבעס.
תקציר:
פגשתי בציון רבי ישעיהל'ה מקריסטיר קשיש שבע ימים, מהלך הוא בקושי בגוו כפוף כהגמון, עניות ניכרת במלבושו, אך בולטת היא בניקיונה. הליכתו לכדה את תשומת ליבי. עקבתי אחריו והמתנתי לראותו מתיישב. כשזה קרה, שמתי לב שמבעד לשנים הניכרות בקמטי פניו, ניכר היה חיוכו, כשזקנו הצחור משווה לו מראה הוד.
בקשתי לכבדו במשקה ומאכל לפי כבודו, בעיניו הטובות נעתר והוקיר תודה. לאחר שספל התה שביקש נמזג והוגש לו, דרשתי בשלומו, התעניינתי בנימוס…
ואז הוא סיפר לי סיפורו, שלימד אותי פרק מוסר, פרק שלא במהרה אשכח.
***
נולדתי בליל שבת בשעת הדלקת הנר הראשון של חנוכה תרפ"ו, בעיירה קטנה בהונגריה (כיום הכפר שייך לרומניה), להורים מבוגרים מאוד שהיו חשוכי בנים. ההורים שמצבם הגשמי היה סביר פלוס במושגי הימים, היו מדוכדכים היות ולא זכו לפרי בטן. בין שאר פעולותיו של אבי ז"ל, הייתה העלייה לרגל השנתית לסעודת פורים אצל רבי ישעיהל'ה, שאז ידעו כולם, זו עת רצון להיפקד בכל מיני ישועות מפיו.
כך מדי שנה היו עושים הוריי יחדיו את דרכם מעיירת מגוריהם אל העיירה בה התגורר הצדיק רבי ישעיהל'ה, השתתפו בסעודות שערך בפורים, השאירו נדבות הגונות, ציפו לברכתו.
כשאבא ז"ל היה פורץ בבכי ומבקש עליו ועל אמי שייפקדו, היה אומר להם: "עוד לא הגיע הזמן".
אבא ז"ל, כחסיד נאמן, היה בטוח שהם ייפקדו, וזה רק שאלה של זמן. הרי כך הרבי הצדיק אמר…
***
שנה אחת הקדימו לצאת והגיעו לעיירה שרעשה וגעשה, בשורה לא טובה בפי כל: הנכרים והיהודים כאחד התלחשו: הרבי לא חש בטוב, הרבי שרוי בסכנה ורופא הוזעק אליו.
בכיות ותפילות לרוב נאמרו ברב עם ברחובה של העיירה, כשגם הגויים מצטרפים בדאגה לשמוע האם הוטב מצב הרבי הקדוש…
אבא ניגש לבית בסערת רגשות, התחייב בפני באי הבית, שלמען בריאות הרבי, יתרום את כל נכסיו. התפילות שקרעו שערי שמים הועילו לפתוח פתח של תקווה וישועה, הרבי הצדיק נרפא והחלים. השמועה על התאוששות הרבי עברה כאש בשדה קוצים. הרבי שוב מקבל קהל, הוסיפה השמועה הטובה שריננה בחוצות.
כדרכן של שמועות, גם השמועה על הנדבה המיוחדת של אבא ז"ל הגיעה לאוזני הרבי הצדיק, שזימן את אבא לשבת לצדו בסעודת יום הפורים שהתקרב ובא.
אין צריך להרבות בתיאור השמחה וההכנות, כשברור לנו שאת סעודת הפורים ערכו בשנה זו בסעודה גדולה במיוחד, כשרוחו של הרבי הייתה נוחה וטובה וכל באי המקום הרגישו שזה עת רצון מאתו יתברך להתברך מברכות פיו.
***
אבא כה התרגש מהחלמתו של הרבי הצדיק, ששכח לבקש עבור עצמו, שכח את מטרת הגעתו. כשפנה לצאת לדרכו לעת ערב, נפנה הרבי ר' ישעיהל'ה אליו ואמר לו: "בשנה זו בעזרת השם יאיר העולם בנר שיוסיף ויאיר בעולם", ובירכו לשלום.
אבא ואימא הצדקת התרגשו מהברכה, עשו דרך ארוכה ומטלטלת להגיע למומחה רפואי שייתן להם סגולות מרפא ואחרי תקופה של נדודים בדרכים הם הגיעו לאותו מומחה בעל שם, שבישר להם שאמי ע"ה לא יכולה להרות, שיפסיקו לטפח תקוות שווא.
הורי שהיו חדורי אמונה תמימה, בזו למומחה, עשו את דרכם בשירה וריקודים עד הבית, בטוחים במאת האחוזים שישועתם קרובה לבוא. ואכן, לאחר זמן מה, התבשרה אמי שב"ה היא מצפה לבשורה טובה. אך יחד עם הבשורה הטובה, הגיעה הבשורה על הסתלקותו של הצדיק בג' אייר, זמן קצר מאוד לאחר שזכו לברכתו. הם שנשענו על ברכותיו, ובביתו מצאו נחמה ושלווה, הבינו שלקראת הסתלקותו, צוום את הברכה.
***
אור לכ"ה כסליו, בעת התקדש ליל שבת קודש, בעודם בהכנות להדלקת הנר הראשון של חנוכה, נולדתי בשעה טובה.
כל העיר המתה ורגשה על כך שלעת זקנתם זכו ונתקיימה בהם ברכת הצדיק שאליו כה נשאו עיניהם באמונה תמימה.
ביום הברית שהתקיימה בעתה וזמנה בשבת קודש זאת חנוכה, סיפר אבי בפני הקהל על הנדר שנדר, ועל כוונתו לקיים את אשר הבטיח.
באותו מוצש"ק, אסף אבי את רעיו וקרוביו, הפקיד מהם שיהיו גבאים ממונים על חלוקת הצדקה כדין תורה לפי סדר קדימויות הצדקה, כשהוא מותיר לעצמו את הבגד ללבוש ממש.
***
כפי שהבנת – הוא מספר ועיניו קולחות דמע – גדלתי בבית של אמונה, הרבה אמונה, הרבה צרות ודחק. אמי התאלמנה בהיותי בן 3, כשאותה איבדתי 5 שנים לאחר מכן. כך שבגיל 8 כבר הייתי חייב להישען ולגדול בידי אחרים. כך התגלגלתי ממדינה למדינה ארבע שנים תמימות, כשדרכה כף רגלי בוורשה-פולין ומצאתי מקום חם בבית יהודי אוהב שנמנע מהם פרי בטן, כשהם התייחסו אלי כבן לכל עניין.
מי היה אביך המאמץ? אנחה גדולה נשמעה מקירות ליבו הזקן, אך החריש ולא יסף. בקשתיו להמשיך בסיפור חייו המרתק וכך המשיך: אבי המאמץ לימדני במסירות מדי יום, תפילה וחומש, נביאים ומשניות, אף גמרא החל ללמד אותי כשהחליט להביאני למלמד שילמדני הלאה… כך נקלעתי ללמוד עם הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד.
כשהוא הזכיר את שמו, נשימתי נעתקה ושאלתיו שוב: אתה מתכוון למחבר 'זרע אברהם' ו'תוצאות חיים', 'גור אריה יהודה'?
"כן!" השיב ופניו הוארו ושמח שאני אכן מכיר את רבו. בגאווה סיפר שאת בר המצווה שלו והתפילין שלו הוא קיבל מרבו הגדול והוא נצר אותם איתו לאורך כל שנות נדודיו וחייו רבת התהפוכות.
***
לא הרבה שנים הוא זכה ללמוד עד שעלה הכורת על יהדות פולין, כשמצא עצמו ברכבת המוות שמובילה לאושוויץ, כשהוא ידע שבעצם בקרוב תסתיים שירת חייו, חלילה.
חשבון הנפש שעשה היה לדבריו עגמומי, רוחנית הוא הרגיש שלא הספיק די, כלכלית – לא היה לו כלום, כשלפתע התעורר מתרדמה שחטף ברכבת המשא ודמות הרבי הקדוש רבי ישעיהל'ה עלתה לנגד עיניו, מצווה אותו לברוח לכיוון מזרח.
הרכבת עצרה כשהדלת נפתחה וצעקה נשמעה: "יהודים רוצו". הוא ניצל את הרגע והחל להימלט כשראשו מפעם לפעם מביט לשמים לראות היכן הוא מזרח הארץ.
הוא רץ, הרבה זמן הוא רץ, עד שהגיע באפיסת כוחות לקרחת יער, נרדם כשהוא תשוש מרעב ומהדרך. זמזום קולות העיר אותו משינה עמוקה, מולו ניצבו פרטיזנים דוברי הונגרית, כשהוא מספר להם את דבר בריחתו מהרכבת. בדיקה מהירה והתייעצות פנימית הביאה אותם להחלטה לחוס על חייו ולצרפו לקבוצתם.
הוא ניאות בשמחה, הודה לבורא עולם שניצל ממוות ושוב הגיעה פת לחם לפיו. בכל התקופה, עד לשחרור אירופה, הוא מספר בהתרגשות, הוא נמנע מאכילת מבושל כלל, וודאי לא דברים שנראו לו כבשר פיגול. הוא התקיים בעיקר מלחם, מים ומעט ירקות, שרד את התופת מבלי לגעל את פיו במאכלות אסורים.
***
עם השחרור, הוא הצטרף ליהודים שחיפשו שארי בשר, אך ביודעו שאין לו אב ואם, ואת אחיו בקושי הכיר, נרתם לסייע לוועד ההצלה בלובלין שעסק בחיפוש קרובים.
בוועד ההצלה התוודע לכ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל, שעודדו ותמך בו, כשהוא מבטיח לו מלגת קיום חודשית תמורת כך שיעביר שיעורי גמרא רש"י תוספות במחנות העקורים.
לפלא בעיניי, הוא מספר, שמסכת בבא קמא שלמדתי עם מורי ורבי הי"ד, הייתה מונחת בראשי וידעתי אותה על בוריה. הגמרא הזאת למדתי ושיננתי כשבטני הייתה ריקה, כששעבדתי את ראשי להבין את תורתו של רבי מנחם זמבה.
***
הוא הביט בי כשאני שטוף דמעות, מאזין ומרותק, הבליח חיוך ואמר: "בחור צעיר, לך ללמוד, אל תקשיב לסיפורי זקנים…"
סנטתי בו: תורה היא וללמוד אני צריך, חובה להעביר את הדברים למען ידעו איך התורה התקיימה מתוך הדחק בגיא צלמוות, מה היה המושג מסירות נפש.
הבטחתי שאבוא לבקרו בקרוב לשמוע ולתעד את סיפור חייו המדהים. בע"ה השבוע, בעת שהמדור כבר יהיה במכבש הדפוס, אבקרו שוב ואשמע ממנו את שירת חייו, שירת התורה שלא פסקה מעמנו גם בגיא צלמוות.
הערב, כשסיימתי את הכתבה הנוכחית המונחת לפניכם, הדלקתי נר רביעי של חנוכה, כשהמילים "להדליק נר" קיבלו נופך ומשקל בנפשי שלא במהרה יימחה.
גוט שאבעס קוראים יקרים.
