אני יהודי! – סיפורו המצמרר של הרב בארנס

אני יהודי! - סיפורו המצמרר של הרב בארנס

פעמיים במהלך השיחה, נשבר קולו של הרב יוסף בארנס והוא אינו מסוגל להמשיך לשוחח. הפעם הראשונה כשהוא מדבר על אימו הי"ד, אשר נספתה בשואה הנוראה בהיותו תינוק ואותה לא זכה להכיר.

הפעם השניה שעיניו מתמלאות דמעות, בעת שמספר על רגע ההכרזה "אני יהודי!", לאחר שגילה את יהדותו, ועזב את בית אביו ואימו החורגת הגויה.

 

במחנה הריכוז

 

פניו הצוהלות של הרב יוסף בארנס, המתקרב לגבורות עמו"ש, אינם מסגירים את סיפור חייו המרגש. הקביים וכיסא הגלגלים עמהם הוא מתנייד, מעידים על הנס הגדול אותו חווה. בזכות המחלות הללו שנדבק במחנה הריכוז, ניצל משליחה למחנה ההשמדה אושוויץ.

בהיותו תינוק בן שנה נתפסה אמו על-ידי הנאצים הארורים ונהרגה על קידוש ד', ואילו הוא נשלח יחד עם אביו ואחותו הגדולה למחנה טרזיינשטט, שנקרא היה "מחנה שימור" ומטרתו הייתה להציג לעולם כביכול הנאצים דואגים לאסירים היהודים ומעניקים להם טיפול ראוי, דבר שהיה רחוק מן המציאות גם במחנה זה.

בעקבות הנס הגדול שאירע לו אף שינה את שם משפחתו ברבות הימים. "שם המשפחה המקורי היה ברנס, בר פירושו בשפה הגרמנית דב, והתוספת היא: בני דב. שיניתי את שם המשפחה לבאר-נס, בעקבות הנס הגדול שאירע לי שיצאתי ממחנה הריכוז. זה היה באמת נס".

 

כיצד אירע הנס?

"בעת שהותינו במחנה הריכוז, בשלב מסוים היינו ברשימה להישלח למחנה ההשמדה אושוויץ. אולם מאחר שהייתי חולה אנוש – נדבקתי בכל סוג מחלה שהסתובב במחנה, אבא דאג לקבל דחיה למשלוח הבא. הגיע המשלוח הבא ועדיין הייתי במצב קשה, בקושי נושם ומרותק למיטה. הייתי גם משותק בעקבות נגיף הפוליו שנדבקתי במחנה, אז לא ידעו להגדיר את השיתוק הזה כנגיף הפוליו. וכך אבא השיג דחיה מהמשלוח לאושוויץ גם במשלוח הבא.

"לימים אמר לי אבא, אם שואלים אותך אלו מחלות היו לך במחנה, אתה יכול לומר, אלו מחלות לא היו, זו רשימה יותר קצרה"…

 

בן כמה היית בשהותך במחנה?

"נולדתי באמסטרדם בנובמבר 42 למניינם. בהיותי פחות מגיל שנה, במרץ 43, נשלחנו למחנה איסוף וסטרבורק בהולנד. את אמא הי"ד שלחו היישר למחנה ההשמדה סובידור,  את אבי ואחותי הגדולה ואני איתם, שלחו כעבור חודשיים למחנה טרזיינשטט, שם שרדנו את שנות המלחמה".

 

מדוע את אמא שלך שלחו היישר למחנה השמדה ואילו שאר המשפחה השאירו במחנה הריכוז?

"אבא הוציא אישור מהנדס וחשבו שאולי יזדקקו לשירותיו. הוא גם היה נקרא אצל הגרמנים חצי יהודי, אמא שלו הייתה יהודייה.

"איך הוא הצליח שנישאר אצלו ולא אצל אמא, זה גם נס גדול. בדרך כלל הילדים הלכו עם האמא ואנחנו הלכנו עם האבא וכך ניצלנו לחיים".

 

רוחות רעות מנשבות בברלין

 

הרב בארנס מספר כי מוצאו של אביו לא היה מאמסטרדם אלא מברלין בגרמניה. כאשר החלו רוחות רעות לנשוב בברלין ואף פיטרו אותו מעבודתו בבנק משום שהיה יהודי, הבין שהוא צריך להימלט על נפשו.

היה זה בשנת 33, בעת שהיטלר ימ"ש החל לעלות לשלטון. הוא התגורר בעיירה בגרמניה, שם עבד כעיתונאי. ערב אחד שמע נאצים משוחחים על כך שהיהודים פחדנים. דמו רתח והוא לא היה פחדן כלל, ואמר להם: מי רוצה רגע לבוא החוצה ולראות מי יותר פחדן. אחד מהנאצים יצא אליו ולאחר מאבק קצר הכריע את הנאצי.

למחרת, כשהגיע למשרדי העיתון בו עבד, כבר ריחפה שמועה שמחפשים אחריו והוא הבין שעליו להימלט בדחיפות מגבולות המדינה. לא היו לו את המסמכים הנדרשים כדי לצאת מהמדינה והוא הגה רעיון מקורי: הוא מצא חברה שמסיעה נופשים לשבוע ימים לטיול בהולנד והצטרף כביכול לטיול. אמנם לא היה לו דרכון, אך הוא קיבל תעודת מעבר לצורך הטיול.

"בהולנד חבר לקבוצת יהודים שנמלטה מגרמניה, שם אף בא בקשרי שידוכין עם אמא שלי, כשאת הוריי השיא הרב הראשי של אמסטרדם, כדת וכדין. החתונה הייתה מאוד פשוטה, בלי מוזיקה ובלי ריקודים".

בינתיים פרצה המלחמה במלוא עוזה והגיעה אף להולנד. הפעם לא יכול היה לברוח מהמדינה מכיון שלא הייתה לו את הניירת הנצרכת.

 

נשארה בגלל הילדים

 

"לפני שתפסו את אמא, שמה היה אלן סופי, הוצע לה להימלט על נפשה במסגרת הצלת ילדים יתומים. כשהחלה המלחמה החלו משלוחים של ילדים יתומים מהולנד ומגרמניה לאנגליה, שם הייתה קהילה יהודית מאוד גדולה. על כל חמישים ילדים הורשה למלווה מבוגר אחד להתלוות ולהימלט לאנגליה. הייתה חסרה מדריכה וביקשו מאמא לנסוע, אך היא סירבה ואמרה, 'אני לא יכולה, יש לי שני ילדים'. לאחר מכן היא נשלחה לאושוויץ", אומר הרב בארנס וקולו נשבר.

 

האם אתה זוכר את אמא שלך?

"לא. הייתי בן שלוש כשהסתיימה המלחמה".

 

מה הזיכרון הראשון שלך?

"בית חולים באנגליה. אחרי המלחמה אבא לא ידע מה לעשות איתי ועם אחותי, הוא חזר לאמסטרדם ולא היה היכן להתגורר. מתוך 120.000 יהודים שהתגוררו בהולנד הושמדו כ-105.000 יהודים, הי"ד.

"אבי הצליח לקבל אישור לשלוח אותי ואת אחוי לאנגליה, אל אחיות של אמא שלי.

"היא באה מבית של חמישה ילדים, שלושה ילדים ברחו מהמבורג יחד עם האמא שלהם לאמסטרדם ושתי בנות הצליחו לברוח לאנגליה. שתי הדודות האלו קיבלו אותנו אחרי המלחמה לטפל בנו. שלושת הילדים שהיו באמסטרדם, בהם אמא שלי, יחד עם אמא שלהם לא שרדו את המלחמה.

"מיד כשהגעתי לאנגליה הכניסו אותי לבי"ח עברתי שם כמה ניתוחים, אין לי מושג למה וכמה, על הגב יש לי סימנים. גם אבא שלי לא ידע מה בדיוק עשו לי, הוא היה מופתע שחזרתי מאנגליה והיו עליי צלקות של ניתוחים, פשוט לא אמרו לו.

"עד גיל 9 לא הייתי יכול לסבול את הריח של בית החולים, אם הייתי מריח את הריח הזה הייתי נכנס ללחץ. בכל אותה תקופה הייתי יוצא הלוך ושוב מהדודות שלי לביה"ח. אני וכר את המונית ואת הפרסום באחת הכיכרות שהיינו נוסעים עם הטקסי.

"כעבור שנה חזרנו לאבא והוא שם אותי בבית היתומים היהודי, שם היה בעצם איסוף של ילדי המלחמה. הייתי שם תקופה והייתה מטפלת אחת מאוד מסורה שאני זוכר אותה לטובה".

 

במהלך השנים דיברת עם אביך על אותן שנים נוראות?

"לא דיברנו על כך מעולם, היה זה סוד כמוס, לא מדברים על זה".

 

מדוע?

"מכיון שאבא התחתן לאחר המלחמה עם לא יהודיה, לכן לא דיברו על המלחמה כלל".

 

 

"כעבור חצי שנה עברתי להתגורר אצל אבא ואמא החורגת. תמיד אמרתי, היא לא הייתה אמא חורגת אלא הורגת. הייתה לה יד מאוד מאוד קשה. הייתה מכה אותי כל הזמן, אבא לא היה בבית, הוא היה עובד מבוקר ועד ערב".

 

ידעת שאתה יהודי?

"לא. בבית לא היו מדברים על יהדות. קיבלנו חינוך גויי ממש. בשלב מסוים התחלתי לקרא ספרים על פילוסופיה ודרך חיים. כחלק מהחינוך שקיבלתי הייתי צריך ללכת עם אחותי לכנסיית נוער ולשמע את השטויות משדברים שם. אני מיד קלטתי שזה בלוף, אחרי תקופה אחותי ואני הצלחנו להימנע מזה והתחמקנו מללכת".

 

הייתה לך חגיגת בר מצוה?

"מה פתאום, אצלינו בבית חגגו חגים נוצריים בלבד.

"בגיל 14-15 התחלתי לקרא על כל מיני סוגים של דתות ויהדות. אין לי הסבר מדוע, אבל מיד 'נדלקתי' על יהדות. דיברתי על כך עם אחותי והבנתי ממנה שאני יהודי".

 

מה עם אביך בכל אותה תקופה?

"האבא שתק, לא דיבר. עברתי הרבה דברים כילד. חיבוקים לא קיבלתי אפילו פעם אחת. המעניין הוא שלעיתים היה אבא שב מהעבודה בנסיעה ברכבת ומספר בהתלהבות על מפגש עם יהודי וכדו' ובכל פעם זה היה נשמע לי מוזר וחשבתי מה הוא רוצה מהיהודים האלה. לאחר שהתוודעתי ליהדותי הדברים התאימו לי".

 

עזיבת הבית

 

מה אתה עושה לאחר הגילוי המרעיש שאתה יהודי? הרי למדת בבית ספר עם ילדים גויים וכולם חשבו שאתה גוי.

"כבר עשיתי את זה פעם אחת יותר מוקדם, בגיל 16. לקחתי את האופניים וברחתי מהבית מרוב ייאוש, אבל בשעה שלוש בלילה חזרתי כי לא היה לי היכן להניח את הראש. המתנתי לגיל 18 ואז הודעתי להוריי: 'אני יהודי! ורוצה לחיות כיהודי ועוזב את הבית'".

 

איך האבא הגיב לגילוי היהדות?

"הוא מאוד מאוד התנגד לכך".

 

והאמא?

"בפעם הראשונה שהיא מצאה אצלי תכשיט מגן דוד היא כעסה נורא. בהמשך דווקא לא הפריע לה העניין הזה".

 

"באותו זמן חיפשתי אחר תנועת נוער של יהודים, אחותי עזרה לי בכך ומצאה בספר טלפונים, שם התחלתי לקבל שיעורים ולאחר מכן אף עליתי לארץ במסגרת הפעילות התורנית של תנועת הנוער. באותה תקופה אבא לפעמים היה כותב לי מכתבים לארץ, האמא החורגת הייתה כותבת יותר, היא תמכה קצת בתהליך שלי ביהדות".

 

כעבור מספר שנים זכית להינשא כדת וכדין עם כלה יהודיה.

"אכן. בשמחת האירוסין שהתקיימה באנטוורפן, אמר לי אבא, בטח תרצה לגור בארץ, אבל אם תרצה לראות אותי תצטרך לבוא לבקר אותי, אני לא מגיע לארץ".

 

אביך שמח על כך שנישאת ליהודייה?

"כן ואפילו קיבלתי ממנו מאתיים דולר לחתונה… החתונה התקיימה בפריז והוא הגיע להשתתף יחד עם האמא החורגת, גם אחותי הייתה בשמחה ושתי הדודות מאנגליה עם משפחותיהן.

"כשנולדה הילדה הראשונה שלי הייתה ההפתעה הגדולה, אבא שלי בא לארץ יחד עם אישתו ולאחר מכן הגיע הרבה פעמים אלינו, הוא מאוד אהב את צורת החיים שלי, אחותי, ליזולוטא בת גרשום ע"ה, מאוד תמכה בי. היא קבורה בדרום הולנד ללא צאצאים.

 

 

לבסוף אשתו של אבי חלתה ונפטרה והוא נשאר לבד. באותה שנה טסתי אליו להולנד 6 פעמים ולבסוף הצלחנו לשכנע אותו לעלות לארץ. הוא כבר לא יכול היה להתנהל לבד, היה למעלה מגיל 90 וחי בארץ עוד קרוב ל-3 שנים. היינו מבקרים אותו הרבה עם הנכדים והוא רווה נחת.

"פרט מאוד מעניין, שכאשר אבי הגיע לארץ הניח כיפה על ראשו ומאז לא הסירה עד סוף ימיו".

 

לסיום, מסר לקוראים.

עם כח הרצון אפשר להשיג הכל. בגיל 13 זרקו אותי לבית חולים כמו בית סוהר לשורה של ניתוחים. רוב היום שהיתי לבדי בבית החולים, אסור היה לבקר. שכבתי בחדר עם עוד 16 מבוגרים ולמדתי להיות חזק. זה סייע לי בהמשך בגילוי היהדות, כשניצבתי לבדי מול בני המשפחה וזעקתי אני יהודי ורוצה לחיות כיהודי ועוזב את הבית.

 

כשמביטים כעת לאחור, זה לא קשה? ההתמודדות עם העבר נמשכת עד היום.

"זה קשה מאוד, יש משברים".

 

ואיך מתגברים על הקושי?

"חייבים להתגבר, אחרת לא מגיעים לכלום. להיות עצוב זה להפסיד את החיים, חייבים להיות שמחים, הרי יש לנו חיים יפים ויש מטרה לחיים!"

 

תוכן קשור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד על הבמה

קבל את המגזין
ראשון למייל:

במה 69 הרב אברהם בייפוס מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה

'סגולות' לפרנסה

  בפרשתנו אנו לומדים על ירידת המן. דור המדבר לא היו צריכים להשתתף בהרצאות בנושאי אמונה וביטחון בכל הנוגע לפרנסה. היה ברור ומוחשי כל כך

'שבת שירה' – ישראל נדמין לקן ציפור

השבת הקרובה, פרשת בשלח, מכונה 'שבת שירה'. מנהגים מיוחדים יש לשבת זו, הקשורים לשירת הים וקשורים לפרשת המן. רבים אף קוראים בשבת זו פרשת המן.

אמנות ההתבוננות

יציאת מצרים היתה תלויה במשה רבנו. מרגע שנולד הוכן להנהיג את העם. ברגע היוולדו, כבר אז התמלא הבית אורה, ועל כן נאמר, "ותראהו כי טוב",

לאור באור החיים

תולדות הרה"ק רבי חיים מטשערנוביץ זי"ע מתוך הספה"ק 'סידורו של שבת' מהדורת 'פאר מקדושים' הנמצא על מכבש הדפוס ועומד לראות אור בימים הקרובים * יריעה

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן