בפרשתנו, פרשת ואתחנן, ממשיך משה רבינו ללמד, להורות ולהדריך את עם ישראל מהי הדרך הנכונה בה עליו לצעוד לאורך הדורות, בעיקר עם כניסתו לארץ ישראל, בה יפגוש עמים נוספים עם מנהגים והליכות שונים ומשונים.
באחת מהוראותיו מזהיר משה רבינו לשמור מכל משמר על הוראות התורה, אך אינו מסתפק בהוראה כללית, אלא מוסיף ומדגיש כי חוקי התורה הם אלו שיגרמו לגויי הארץ להעריך, לייקר אותנו ולהבין כי אנחנו שונים מיתר האומות בכך שבכל קריאתנו אל הקב"ה הוא עונה לנו. וז"ל הפסוק (דברים ד, ו, ז) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו א-לקים קרבים אליו כד' א-לקינו בכל קראנו אליו".
והנה, כאשר מתבוננים מעט בדברי הפסוק, מתעוררת לכאורה תמיהה גדולה. מדוע מציין משה שגויי הארץ יתפעלו דווקא מחוקי התורה, הרי על חוקי התורה נאמר (רש"י בריש פרשת חקת בשם המדרש תנחומא) "שהשטן ואומות העולם מונין (מצערים) את ישראל לומר, מה המצוה הזאת (פרה אדומה) ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". כלומר, שחוקים הם דברים שאומות העולם לא מבינים ומתקשים לקבלם. מדוע, אם כן, לא מביאה התורה את המשפטים כמשהו שמדבר ומשכנע את אומות העולם?
וכי לא היה מתאים יותר לציין את מצוות התורה "ההומניות" כביכול, כמו כיבוד אב ואם, עזרה וסיוע לחלש, הדאגה ליתום ולאלמנה וכדו', כמשהו שאמור לגרום לאומות העולם להתפעל ולהתפעם מעם ישראל, למה מציין משה רבינו דווקא את החוקים אשר אין בהם טעם ולא ניתן לאומות להבינם?
***
ובביאור הדברים נראה כי תורתנו הקד' מלמדת אותנו כאן יסוד נפלא הממחיש ומחדד היטב את הנדרש מאיתנו לשוני מהותי ויסודי ביננו לבין יתר האומות.
מטבעם של דברים כאשר אדם מגיע מבחוץ ומבקש להתקבל באומה או בחברה חדשה, עושה הוא את כל המאמצים, מעל ומעבר ליכולותיו, על מנת למצוא חן בעיניה ולהתאים עצמו לדרישותיה ולדברים המקובלים אצלה.
ואם כן, חשש גדול קיים שעם ישראל המגיע זה עתה מרחוק, לאחר מאות שנות עבדות במצרים, הליכה במדבר ארבעים שנה, לאחר סבל ותלאות אל הארץ המובטחת בה יוכל לנוח סוף סוף בבית ובחלק משלו, להניח את ראשו במנוחה ולמצוא מרגוע לנפשו הייגעה, יבקש לשכוח ולו במעט מעברו הפחות מחמיא (עבדות, עבודת פרך, תלות באדונים אכזריים וכדו'), יחפוץ להיות "מקובל" בין יושבי הארץ הוותיקים, להתאים עצמו אליהם במציאת מכנה משותף, לחפש נושאים ועניינים הקרובים גם אליו וגם למקומיים. ויתירה מכך, אף להוכיח כי הוא איננו "חשוך", או "נבער", אלא אדרבה, יש לו משלו משפטים וכללים העוסקים בדאגה לחלש, בעזרה למסכן ולקשיש, ובעצם הוא "מתקדם" ומתאים להתקבל בין "האומות הנאורות".
מדגישה כאן התורה הקד' שנבין ונפנים היטב כי חוכמתנו ובינתנו לעיני העמים היא דווקא כאשר שומרים אנו על ערכנו הנעלים – קיום כל התורה, החוקים והמצוות. כן, גם, ואולי אף בעיקר, אלו שאין בהם טעם. אותם חוקים סתומים, לכאורה, שאיננו מבינים את סיבתם ולא מצטיירים על ידם כמתאימים "לקדמה ולנאורות", דווקא החוקים שגורמים לכאורה לאומות העולם להרים גבה ולשאול מה טעם יש בהם, מדוע אתם מקיימים אותם מבלי להבין טעמם וסיבתם, הם אלו שגורמים לנו להיות מוערכים וחשובים, והם אלו שמביאים אותנו לקרבה המיוחדת לה זכינו אצל מי שאמר והיה העולם.
השמירה והעמידה על אלו היא שגורמת לנו להיות כה קרובים ואהובים אצל הקב"ה עד שכל קריאתנו ובקשתנו אליו נענות ומתקבלות.
הקב"ה ברא את עולמו באופן כזה שההערכה לעם ישראל תבוא רק כאשר אנחנו נעשה ונקיים את חוקי התורה ללא שנתאים אותם לשכלנו ולהבנתנו. אנחנו הקדמנו נעשה לנשמע משום ש"כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע" – כל דבר ד' הוא נר לרגלנו ואור לנתיבותינו.
