פרשת ניצבים שזה עתה קראנו, פותחת באזהרתו של משה רבינו לכלל ישראל לצעוד בדרכיו של הקב"ה. משה רבינו לא מסתפק בהוראה כללית, אלא מוסיף ומציין שאם חלילה לא יעשו זאת, אם יפנו ללכת אחר אלהים אחרים, הרי שכל הקללות הכתובות בספר התורה יחולו רח"ל על ראשם.
לא בכדי הוצרך משה רבינו להזהיר את העם מפני עבודה זרה, שכן אומתנו נחשפה לסוגי העבודות הללו בהיותה בארץ מצרים ובהליכתה בין האומות בדרכה לארץ ישראל. וז"ל הפסוקים (דברים כט, טו, טז, יז) "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם. ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם". כלומר, אתם ראיתם מקרוב את האלהים הללו, ולכן ישנו חשש שמא תסחפו אחריהם, "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ד' אלקינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם", וגו'.
ותמהו על כך רבים מרבותינו המפרשים, אם ראינו את "שקוציהם וגלוליהם – על שם שהם מאוסים כשקצים – מוסרחים ומאוסין כגלל" (כלשון רש"י כאן בפסוק) איזו הווה אמינה ישנה שמישהו מעם ישראל יחפוץ לעבדם, איזה צד ישנו שעם שהפחותה והבזויה שבו ראתה את הקב״ה על ים סוף, שחזה בעיניו את כל הניסים הגלויים במצרים, קריעת ים סוף, ענני הכבוד, מן, בארה של מרים, מתן תורה וכו׳ וכו׳ וכו׳ יחליף את מי שעשה עבורו כל זאת בשיקוצים וגילולים – מוסרחים ומאוסים, עץ ואבן שנעשו בידי אדם, הלא בל נשכח שמדובר כאן בדור דעה שהגיע לדרגות הכי גבוהות והיה מוקף תדיר בהשראת השכינה, כיצד, אם כן, יתכן שיחליף כל זאת בעבודת אלילים שאין בה כלום?
***
ובביאור הדברים לומדים אנו כאן יסוד עצום השופך אור יקרות על כוחה הגדול של ראיה, אפילו ראיה קטנה בלבד. אכן, בתוך ליבו יודע ומבין היטב כל איש מבני ישראל להבדיל זה לעומת זה. לכל ברור כוחו של הקב"ה, מול, להבדיל אלף אלפי הבדלות עבודות האלילים שאין בהם ממש, אבל עצם העובדה שנחשף האדם לעבודת האלילים, שראה אותה בעיניו, כבר עלולה היא לפגוע בו ולקרב אותו אליה רח"ל. לכן הוצרך משה רבינו לשוב ולהזהיר עתה שוב, דווקא מפני אותן מראות שראינו במצרים ובדרכנו במדבר, על אף שבעינינו נראה הדבר כמופרך ובלתי נתפס, עצם הראיה עושה רושם פנימי העלולה להזיק לנו.
וכן להיפך, בפרשת וילך מצווים אנו על מצוות הקהל. בחג הסוכות של מוצאי שנת השמיטה מתקהל כל עם ישראל, אנשים, נשים וטף בבית המקדש, שם קוראים באזננו את פרשיות התורה, וכלשון התורה (דברים לא, יב) "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ד' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". רש"י שם מבאר, "והטף, למה באו לתת שכר למביאיהם". ומתעוררת התמיהה (מובא בקול רם למרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל) איזו תועלת ישנה בהבאת הטף, הרי אינם מבינים מה שקוראים, ואפילו חלק מהנשים והאנשים לא היו מבינים, שהרי המלך קורא מספר התורה, ולכאורה לא היה לו מתורגמן שיתרגם את דבריו לחלק מהעם שאינו בקיא בדברי התורה, ואם כן, מדוע הוצרכו כולם לבוא בזמן זה לבית המקדש, ולמה קיבלו שכר אם אין בזה תועלת?
אלא מבאר מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שעצם זה שרואים את המעמד, כיצד המצווה נעשית ברבים היא עושה רושם על האדם, ואפילו שאינו מבין כלום ממה שהוא שומע יש בזה תועלת גדולה, שכן זה משפיע עליו לטובה ומביא אותו לידי יראת שמים.
נמצינו למדים כי ראיית דבר טוב, השהיה בחברה טובה ומרוממת, ביכולתם לגרום לנו להיות טובים יותר, להביא אותנו לעלות לפסגות נשגבות ומרוממות ממה שהיינו עד כה.
***
ויש בנותן טעם להביא את הסיפור הבא (מובא בספר לולי תורתך עמוד קצו): יהודי נכה בא לקבל את ברכת מרן הגרא"מ שך זצ"ל בטרם צאתו לשיקום בבית חולים. התעניין מרן זצ"ל לאיזה בית חולים הוא הולך ומתי בדיוק הוא אמור להגיע לשם. כשיצא היהודי מביתו ביקש מרן זצ"ל מאחד מבני ביתו שימהר וירכוש תמונות ממוסגרות של מרנן הגאונים, החפץ חיים, רבי חיים עוזר והרבי מצ׳ורטקוב וייסע עמם לבית החולים, שם יברר לאיזה חדר שיבצו את היהודי ויתלה בו את התמונות.
תמה מקורבו של מרן זצ"ל לפשר ההוראה, אך מרן זצ"ל השיבו, כשתגיע לשם תבין לבד. עשה המקורב כהוראת רבו, קנה תמונותיהם של גדולי וצדיקי הדור הקודם ונסע לבית החולים. הגיע לאגף השיקום והופנה לחדר המיועד. כשנכנס, חשכו עיניו, הקירות היו מכוסים בתמונות שחץ.
הוא שב לבית מרן זצ"ל והכריז, ראש הישיבה ניחן ברוח הקודש. מרן זצ"ל חייך לעברו והסביר, סברא היא. בבית החולים מאושפזים אנשים המרותקים למיטותיהם וכל מעיניהם בכאביהם. אבל במחלקת השיקום שוהים אנשים משועממים המועסקים כמה שעות ביום, והבטלה מביאתם לידי שעמום. יתר על כן, הואיל ואינם בביתם ובחברתם נופלות מחיצות ומתעוררים סייגים.
תמה הלה, מדוע לא הסתפק מרן זצ"ל בניקוי החדר מתועבה, ענהו מרן זצ"ל, כשמתעוררים סייגים יש לבנותם מחדש. יש ליצור אוירה של תורה וקדושה בקיום והיו עיניך רואות את מוריך.
