פיני ישב בפינת בית המדרש, אכול כולו ברגשות אשמה. 'כיצד נפלתי שוב?' לחש לעצמו, 'הרי הייתי צריך ללמוד מהעבר. כמה פעמים עוד אאכזב את עצמי, ובעיקר את בורא העולם?'
לאט-לאט התגבשה בליבו תכנית פעולה: ראשית, הוא יקבל על עצמו מחר בתפילת מנחה תענית. 'נכון' אמר פיני לעצמו, 'זו לא ממש כפרה, אבל זו התחלה של לימוד לקח'. בנוסף יקנוס את עצמו ב-400 ₪, כל הכסף שברשותו! 'זה ילמד את היצר ואותי לקח חשוב'.
את הלילה העביר פיני בבית המדרש, בוכה חרש לעצמו, מתפלל על נשמתו האומללה, מזכיר לעצמו את דברי חז"ל על גודל החטא ועונשו…
עם זריחת החמה צעד לעבר השטיבל המקומי לתפילת הנץ, כמובן, אחרי טהרה במקווה הצמוד. בתפילת שחרית הוא שפך שיחו, וב"שמע קולנו" הזיל דמעות של תשובה וטהרה.
פיני הרגיש הרבה יותר טוב וחזר לישיבה. חבריו החלו להתעורר לעבודת היום, כשהוא נכנס 'רק לנוח קצת'.
***
הוא התעורר, כשהרגיש כאב של רעב. זו הייתה כבר שעת צהרים מאוחרת. הוא הבין, שפספס את ארוחת הצהרים. הוא קם, התארגן ויצא לעבר הקיוסק הקרוב לקנות משהו, להרגיע…
רק בדרך חזור קלט שאיחר תפילת מנחה גדולה בישיבה. הוא צעד שוב לשטיבל המקומי, ממתין להתאספות מניין למנחה קטנה. 'אני חייב לקבל על עצמי את הצום, עם כל הקושי'… חשב לעצמו.
בדרך חזור פגש את החברותא לסדר א'. הוא ניסה להתנצל על הבוקר שהחסיר, כשזה אמר לו: "אין לך מה להתנצל, מצאתי חברותא אחר. הרי אמרתי לך, שאם לא תגיע עוד פעם, אני מחליף חברותא"…
פיני לא ידע את נפשו. "דווקא עכשיו כשניסיתי לתקן, אחרי לילה כל כך מלא בחרטה, זה מה שמגיע לי? אולי הקב"ה לא רוצה את תשובתי?" הרהר בינו לבין עצמו.
***
פיני החליט לא לחזור לישיבה. הוא חזר לשטיבל שבור ורצוץ והמתין לתפילת ערבית. הוא החל לשחזר מה עבר עליו ביממה האחרונה והרגיש מבולבל מאוד: מצד אחד קיבל קבלות, מצד שני, לא פתח היום ספר לימוד…
בתפילת ערבית פרצו המילים מלבו המדמם. הוא התפלל על הבלבול, על חוסר היכולת לבחור בדרך הנכונה. הוא ביקש הדרכה: אנא, ריבונו של עולם, אני לא מסוגל, תשלח לי סימן כאן בבית הכנסת, שיעזור לי…
הוא בכה לפחות שעה. כשסיים שמונה עשרה כבר עזבו רוב המתפללים. הוא פקח את עיניו הדומעות, כשלפתע ראה בספסל האחורי את המשגיח מהישיבה הקטנה, בה למד, יושב וממתין לו.
המשגיח חייך אליו במאור פנים ואמר: "התפללתי כאן מעריב וראיתי אותך בסערת רגשות בתפילה. חשבתי להמתין לך, לשמוע את אשר על לבך".
פיני ראה 'נס' מול עיניו. הוא הרגיש שתפילתו נענתה. אם כך, זו ההזדמנות לפרוט ולפרוק. פיני סיפר למשגיח על כל הטלטלות, הנפילות, החרטות, המאבקים והמשברים. ומצד שני על התיקונים והקבלות, הצומות והקנסות. "כלום לא עוזר. אחרי לילה שלם בתשובה, ישנתי כל היום, ולא עמדתי במילתי", סיכם פיני, "ככלב השב על קיאו"… ומעיניו פרץ מעיין של דמעות.
***
המשגיח המתין, שפיני יירגע קצת, ואמר: "אתה משול לחייל שנשלח לפקד על פלוגה שלימה, כשאינו יודע אפילו להשתמש ברובה".
פיני שלח לעברו מבט שואל, מבולבל ואומלל…
"אולי לפני כן, פיני, נלמד סוגיה בחומש. נרגע קצת יחד ואחר כך נדבר שוב".
פיני שמח על ההזדמנות.
המשגיח פתח ספר במדבר בפרשת המרגלים: "תראה, המרגלים חזרו מארץ ישראל עם פירות ואמרו שארץ ישראל היא אכן זבת חלב ודבש. רק מה, יש בה ענקים וחומות בצורות, ואין סיכוי לנצח… ובמילים אחרות: חוסר בטחון ואמונה בקב"ה. הקב"ה כעס והעניש את עם ישראל. פחד פחדים.
"עכשיו, איך מתקנים?" שאל המשגיח, "התורה מספרת שקמה קבוצה שרצתה לתקן מיד, כאן ועכשיו. הם טענו בפני משה רבינו, שאם החטא היה בחוסר אמונה ובטחון, הנה הם רוצים עכשיו מיד לעלות לארץ על אף הסיכון, שהכנעני והעמלקי נמצאים בעמק. כשמשה רבינו ניסה להניא אותם מכך ואמר להם שהקב"ה רוצה תיקון עמוק לאורך ארבעים שנה, הם טענו, שלהיפך, זה הניסיון. הקב"ה רוצה לראות, אם אנחנו מוכנים 'למסור את הנפש' בביטחון מלא בהשם. אם כך נעשה, הקב"ה יסלח לנו".
***
"לכאורה", אמר המשגיח, "טענה נכונה, בדיוק באותו דבר שבו חטאו, בו יהיה התיקון, ממש מושלם. אבל משה רבינו לא מקבל ואומר, שהדרך הזו לֹא תִצְלָח, הוא אומר להם: 'כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי השם'. השטחיות היא זו שהפילה ותשוב ותפיל אתכם. הם לא הקשיבו, 'וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת'. הם מוצאים לעצמם 'דרך עליה' משלהם, ונופלים".
פיני התחיל להבין את הקשר. ושאל: "איך הם באמת אמורים לדעת, שזו לא הדרך? זה באמת נשמע דרך תיקון מתאימה".
"שאלה מצוינת", אמר המשגיח, "והתשובה כתובה גם היא בתורה: 'וַאֲרוֹן בְּרִית השם וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה'. בשביל לדעת מה מתאים ומה לא, מהי הדרך הנכונה ומה לא, בשביל זה יש רב, יש מנהיג ויש את ארון ברית השם. אדם לא יכול לבחור את דרכו לבד, הוא צריך ללמוד, איך מנהלים מערכה ואיך מנצחים".
פיני הרהר ואמר: "אני מבין שכנראה טעיתי, אבל אני לא מבין, מה הייתה הטעות. בסך הכל רציתי לתקן והייתי מוכן לשלם על זה מחיר כבד, את כל כספי! גם צום קיבלתי על עצמי. מה יכול להיות תיקון טוב יותר מזה?"
"יפה. עכשיו, כשאתה שואל', השיב המשגיח, "נוכל להתחיל ללמוד. האדם – גופו, רוחו ונפשו, חייבים איזון נכון. האדם הוא כמו תזמורת של מאות כלים שכוללת בתוכה מידות שונות, רעות וטובות. בכל אחת מהן צריך להשתמש במידה הנכונה ולכן הן קרויות 'מידות'. האדם מנצח על התזמורת, ולוקח זמן, עד שידע ויצליח לשלוט בה בצורה מושלמת. בשביל זה יש תורה ויש רבנים שילמדו אותו את האיזונים הנכונים".
המשגיח המתין, עד שהיה נראה שפיני הפנים את הדברים והמשיך: "האדם נוטה פעמים רבות לבחור בדרך הקלה, בדרך קיצונית".
פיני התרעם: "דרך קיצונית היא דרך קלה? זה תרתי דסתרי. דרך קיצונית היא דרך קשה"… פסק.
"אכן, כך זה נראה", ענה המשגיח, "אך האמת, שהקיצוניות היא בריחה מהתמודדות. הקיצוניות היא חוסר יכולת של הנפש להתמודד ולתקן לעומק, כי מה יותר קשה: לעשות זְבֶּנְג וגמרנו או ללכת לדרך ארוכה של בניה ותיקון? זה כמו לתת מכה למכשיר שלא עובד, במקום לפתוח, לחפש את הבעיה ולתקן. המכה לפעמים מועילה לזמן קצר, אך הבעיה תשוב ותצוץ, וכנראה בצורה חמורה יותר".
"אז הצום שלי מיותר?" שאל פיני.
"בוא נבדוק יחד", הציע המשגיח, "האם בעקבות הצום תלמד מחר יותר טוב או פחות? האם הצום יגרום שבעוד שבוע, כשהיצר יבער שוב, פחות תחטא?"
"מסתבר שלא, מניסיון"… ענה פיני, ומיד שאל: "אבל מה כן צריך לעשות?"
"אפתיע אותך, פיני יקירי, ואומר לך שלפעמים נכון יותר לא לעסוק בתיקון. לפעמים נכון לעסוק רק בטוב, פשוט לשבת ללמוד תורה. זה מתקן הכל, כך כותב הגאון מוילנא".
הסביר המשגיח: "בפרשת ציצית כתוב: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. המגיד ר' שלום שבדרון זי"ע, היה אומר, שלא כדאי לעסוק 'אחרי' במה שקרה 'לפני'. אם ראית מה שלא ראוי לראות, עזוב, תשליך, ואל תחפש לתור למה ומדוע, אתה כבר אחרי. כי המחשבה על החטא גורמת לשוב לחטא, והיצר, מצידו, חוגג.
"בספרים הקדושים כתוב, שהרבה יותר ממה שהשטן רוצה את החטא, הוא רוצה את דכדוך הנפש וה'משבר' של אחרי. ועל זה מתפללים: 'והסר שטן מלפנינו ומאחרינו', השטן של אחרי החטא מסוכן יותר, הוא מוביל את האדם לשברון, דכדוך וייאוש. גורם לו לפעול באופן מיידי וקיצוני, שלא באמת יתקן אלא יגרום לכך, שיפול שוב ושוב ויתייאש לבסוף באופן מוחלט".
***
"אם כך", שאל פיני, "למה חז"ל ובספרים מפחידים כל כך מעונש?"
"לכל זמן ועת לכל חפץ", ציטט המשגיח את קהלת, "לפני שהאדם חטא, זה הזמן להיזכר בכל דברי חז"ל המפחידים. או אז, אם הם יגרמו לו להימנע מהחטא, זה רק ירומם אותו, כשהצליח. אמנם דברי חז"ל שרירים וקיימים, למי שיגיע, חלילה, לעולם הבא ללא תיקון הדברים".
,אז שלום עלי נפשי?", שאל פיני, "אני לא צריך לעשות כלום? היתכן?!"
"כאן מגיע שלב שני", אמר המשגיח, "אבל גם אותו צריך לעשות בהדרכה של רב ירא שמים. רק כשהאדם כבר לא נמצא בדכדוך, להיפך, הוא לומד טוב ומרוצה, הוא צריך ללמוד ולהבין מה מוביל וגורם לו לחטוא, האם החטא מופיע בהשפעת חבר או סביבה או מראות מסוימים. למשל: בדרך כלל כשהוא לומד טוב בבית המדרש, היצר לא מגיע. הוא מגיע בזמנים שהאדם לבד עם עצמו. אם זה כך, הוא יכול להימנע מלהגיע למצבים האלו. זה דורש מהלך של שמירה עצמית לעתיד. זו דרך ארוכה ולכן היא קשה אבל כשנעשית בשמחה, היא עובדת".
"ומה יהיה עם חטאי העבר?" התעקש פיני.
"כשיגיע הזמן, כשכל התזמורת תנגן בצורה מושלמת, והמנצח ישלוט בה, או אז יהיה זה הזמן להביט לאחור. ואולי אז יתברר, שהמשברים הובילו ובנו את התיקון, את האדם השלם. וזו הכפרה והתיקון, השלמות! מקום שבעלי תשובה עומדים"…
"ממש הפוך ממה שחשבתי", אמר פיני.
"נכון", סיכם המשגיח, "יותר קל למות על קידוש השם, מלחיות על קידוש השם. העבודה האמיתית, התיקון האמיתי הוא 'עבודת המידות'. באיזון מושלם, האדם בונה את עולמו שלו הפנימי, או אז השפעתו היא על העולם והיקום כולו.
"התיקון לוקח זמן, הוא יורד לשורשים. עם ישראל היה צריך להישאר ארבעים שנה במדבר, לחיות תחת כנפי השכינה בשביל לתקן את החיסרון באמונה. חיסרון שתוקן לא על-ידי מעשי קיצון, אלא על-ידי דבקות בבורא ולימוד דרכיו".
"ומה עם פנחס שהיה קנאי?" שאל פיני.
"פנחס פעל על-פי דין מיוחד ובזמן מיוחד", הסביר המשגיח, "שהרי אם זו דרך תמידית, מה מיוחד היה בפעולתו באותה שעה?"
"אני מרגיש שהדברים התבהרו היטב, ממש תודה!"
המשגיח נפרד מפיני, שחייך עכשיו מאוזן לאוזן. "דבר אחד תיקנת כבר הערב", אמר, "למדת שצריך לשאול ולא לפעול לבד. יש לנו מסורת בכל דבר.
"ותזכור, אתה תמיד מוזמן", חייך המשגיח.
פיני חייך, נפרד מרבו ואמר: "הבנתי שאסור להתבייש, צריך לשאול".
הַפְּעֻלּוֹת אֲשֶׁר הֵן טוֹבוֹת, הֵן הַפְּעֻלּוֹת הַשָּׁווֹת. וּפְעָמִים יִטְעוּ בְּנֵי אָדָם בְּאֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת, וְיַחְשְׁבוּ אֶחָד מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת טוֹב, וּמַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ (שמונה פרקים לרמב"ם פרק חמישי)
"התורה האלוקית לא העבידתנו בסיגופים, כי אם למדתנו את המדה הנכונה בצוותה עלינו לתת לכל כח מכוחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו" (כוזרי ב, נ).
"החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו, הנפשיים והגופניים, סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמה שנאמר 'ומושל ברוחו מלוכד עיר' (משלי טז)" (כוזרי, ג ה).
