"שלום עליכם"… פונים מכרים הנפגשים לאחר זמן רב. "ברוכים הנמצאים", ישיב הנשאל וסומק יעטה על פניו…
היעדרות ארוכה לאחר תהפוכות אין ספור, מביאה עמה משק כנפיים רענן לרוב, אך הפעם… נראה שכנפיי מעט מוטות, שחוחות מה. ליבנו עם אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה. האם אצליח ליישר מוטת כנפיי, להשיב נפש אל רוחי השחוחה? אכתוב ורווח ליבי בזכותכם.
***
מאז תחילת אלול תשפ"ג בו רשמתי את הטור האחרון, התחוללו תמורות כה משמעותיות בעולם, עד שאין דמיון בין מה שהיה בשלהי תשפ"ג, למה שאנו חווים כיום בתחילת חורף תשפ"ד.
אמש, בליל רביעי, היה יום השישים לתקופת תשרי שבו אנו, בני חו"ל, התחלנו להזכיר גשמים, 'ותן טל ומטר לברכה'. השבוע, פנה אלי העורך ועודדני לשוב לשרבט בקולמוס חיי. אני כותב לכם בערב מקפיא, כשבחוץ משתוללת סופת קור של קרוב ל-10 מעלות מתחת לאפס… בבית, ב"ה, חמים ונעים, ועדיין אני מנסה לעכל את מה שעברנו ועודנו עוברים.
עד שמחת תורה היו חלק מבירות אירופה מקום נינוח ובטוח ליהודים, גם הונגריה – בודפשט, עם ראש ממשלה ימני שלא מחבב את בני הדודים הישמעאלים, בה כמעט ואין הגירה המונית מהם כמו בשאר בירות אירופה. היה די בטוח, לפחות בפרהסיה, להסתובב במלבוש יהודי מלא.
זה היה בעבר.
לומר לכם שכיום המצב זהה? חד משמעית לא! מי שגר פה יבין זאת: את המבטים, את הערת הארס הצינית הנשלחת. לצד גילויי אהדה פומביים של תמונות חטופים על חלונות הראווה, ולצד הפטרת שלום לעברי, יש גם הפטרת עין עשיו יוקדת שנאה אשר הם נולדים עמה, אנו למודים לזהותה. רבותי, ההיסטוריה שוב חוזרת, הפעמונים שוב החלו בהשמעת צלילי אזהרה, ולנו המאמינים, צלילי התעוררות… שובי נפשי.
***
האסון הבלתי נתפס שפקד את ארץ ישראל, הכה גלי צונאמי אדירים ותפס אותי בבוקר החג, עת נכנסתי לבית כנסת מאובטח בבירה אירופאית סמוכה להונגריה, והשומר מעדכן שיש 140 הרוגים במתקפת טרור בארץ. המכה בבטן שחטפתי, השפיע על המשך החג, ולמחרת ביום טוב שני כבר הפך למשהו שכמעט לא היה אפשר לחוג אותו. בחול המועד בערב שבת עוד התכוננו לביקור רוה"מ בבירה, אוכל כשר נשלח לאנשי הביטחון והצוות שהכין את הביקור, ובבת אחת הפך הכל לנוגה וכואב.
הניסיון הראשון שהיינו חייבים להתגבר עליו, היה כבר ביו"ט, היותנו מוקפים בתיירים רבים מתושבי ישראל שלא זכו לטעום קדושת יום טוב, להימנע מצריכת מידע שבא באיסור. גם למחרת כאשר גם לדתיים שבהם זה כבר יום חול, אבל חזקה עלינו אמרם ז"ל: כל שאסרו משום מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור. ההימנעות המוחלטת משמיעת עדכוני חדשות התאפשרה רק בבית המדרש שהיווה מפלט לנפש סוערת ונבוכה.
והשמים שנסגרו בבת אחת, הותירו המון בני אדם שזקוקים לתמיכה והכוונה אוכל ולינה וכו', ומאז אני עוסק בסייעתא דשמיא בעיקר בסיוע לייצור מזון כשר למהדרין. במקום קווי ייצור מהודרים שנפגעו במלחמה, מציאת חלופות ראויות לכתחילה לעם היושב בציון – וסייעתא דשמיא גלויה מלווה כל צעד, כאות והוכחה לבא לטהר מסייעים בידו.
מה שהתחולל כמכת ברק שמגיעה בהפתעה ומאירה לרגע, הפך למשימה להחזיק באותו פלש/ברק חמקמק, שימשיך להאיר… לפני הכל וראשית לכולם, אותי. קשה להכביר מילים על אדם הנמצא בניכר, יודע שאחיו ובני משפחתו בסכנה נוראה, וידיו הגשמיות כבולות. אך קשה יותר להבין את הרגשת ההקלה שחווה השוהה בניכר שזוכה להבין שמה ד' שואל ממך, הוא בפיך ויכולתך לעשות, כי לא בשמים היא. כאן, על שולחן האוכל שיהפוך לשולחן לימוד ותפילה הדבר תלוי.
כה פשוט ואמוני, עד שזה מיישר כנפיים מוטות, נוסך תקוה ואמונה שנצח ישראל לא ישקר, שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד.
בברכת כהן הדיוט באהבה, שבת שלום ומבורך.
