שלום לכם קוראים יקרים ואהובים ברוכים השבים,
מאמר זה יופיע ברצות ד' סמוך ונראה לחג השבועות, חג מתן תורתנו הקדושה, מאמר שכזה ראוי לעניות דעתי שיתאר את המשמעות של קבלת התורה ולימודה בגלות.
ואם בגלות עסקינן, אבקש להתמקד בגלות אירופה, מקום שבתחילת ספירת העומר צוין בעולם כזמן חיסול גטו ורשה שהיה מלא בחכמים וסופרים ועלה בשלהבות קידוש השם אל גנזי מרומים.
עולם יהודי שקול התורה השוקק בו היה מרכז החיים, נהרס עד היסוד ועלה בלהבות הנאצים יימח שמם במרכז היהודי הגדול ביבשת – מחייב אותנו לזכור את אשר עשה לך עמלק, מחויבות כפולה שאוצרת בתוכה, שאם זקננו מסרו נפשם בשקיקה על קיום ולימוד התורה ומצוותיה מתוך מסירות נפש כפשוטה, אנו הנכדים – נושאים בגאון את ניצחון הרוח על הרוע המוחלט, את נס המשך השלהבת הקדושה שאנו זוכים לראות בקימום מרכזי התורה שעברו מפולין והונגריה ושאר מדינות היבשת לארץ ישראל ואמריקה, גם אלו שהצליחו להכות שורשים, מתפתחים בלעה"ר, ובכל מקום שיש ישיבה וכולל, יש פריחה יהודית.
***
הזכרנו את חיסול גטו ורשה, אך לא שונה בהרבה היה מצב יהודי הונגריה, וכפי שהעלה אחד הניצולים בעדות על הכתב:
השמועות שקיבלנו מערי השדה היו קשות ונוראות מאוד. שמענו שמגרשים את כל יהודי ערי השדה מהגטאות שרוכזו בהם, מכניסים אותם בתוך קרונות סגורים והרכבות יוצאות לכיוון פולניה. אבל לא ידענו דבר ממה שקורה איתם. אף מילה לא שמענו אודות מחנה ההשמדה אושוויץ או על השמדת יהודים בגזים ובמשרפות.
הקשר עם אבא שהיה בגטו פסק לחלוטין. נודע לי, שהם נשלחו ברכבות ואף יהודי לא נשאר בגטו. יום הזיכרון הוא ו' סיוון, חג השבועות.
את חג השבועות בשנת ה'תש"ג לא חגגו בשום צורה בגטו ורשה – הוא כבר חדל להתקיים. יהודי ורשה הומתו ברשעות וחייתיות ע"י הנאצים ועוזריהם יימח שמם. אך יש לנו תיעוד מרטיט לב, מהגיית יהודי אירופה המוכים והמעונים מה ואיך "חגגו" את קבלת התורה – ויש לנו בהחלט ללמוד מוסר השכל לדורנו.
***
הרבנית אסתר קליין, תושבת קערסטיר – מקום מושבו של ר' ישעיה ב"ר משה שהתפרסם בעולם, מספרת בעדותה לגנזך קידוש ד', איך בעת שהוגלו לעבוד במפעל עבור הגרמנים בחבל הסודטים, היו צועדים לעבודת הכפייה מדי בוקר 6 קילומטר בהלוך ו-6 קילומטר כשהם מותשים ורעבים בחזור. אך מה שהיא זוכרת יותר מכל כלשונה: חוט של חסד שהיה לנו שלא שכחנו אף פעם לברך את ספירת העומר. מנשים באהל תבורך גיבורת הרוח שמנחילה לדורנו מסירות נפש למצוות מהו.
בעוד בני דורנו זוכים להסתופף בצל קורת בית המדרש, לעלות ולהתעלות במעלות התורה והיראה, הרי הם, יהודי אירופה של שנות הזעם, עלו והתעלו בספירתם לקראת עקידתם על קדושת שמו יתברך. מבהיל על הרעיון – וחיזוק עצום לנו בניהם ונכדיהם של הנותרים לפליטה.
ואיך אפשר שלא להעלות על הכתב את דבריו של ניצול השואה שהיה תלמיד ישיבה בימי האימה, ואני מצטט מפנקסו האישי של הרב משה אליעזר שורצבורד שמופיע בגנזך קידוש השם בבני ברק, וכה דבריו המרטיטים:
חג מתן תורה בשנת תש"ד.
חג השבועות במחנה: בבוקר זה עלתה שמש יפה, ציפינו ליום בהיר. שער המחנה נפתח לרווחה, מיד ראינו כי הגרמנים מזרעו של עמלק באים לעשות בנו ביעור, כי מאות חיילים נכנסו למחנה, באו בחברת עשרות אוקראינים ופולנים, לערוך יום ספורט במחנה.
המה העמלקים מבקשים שעשועים ואנו נהיה השחקנים, הבדרנים… – "תרגילי ספורט" – בשם זה מכנים העמלקים הצורות המבדחות שלהם, זה יכול להיות בצורות רבות ומשונות, כגון שני אסירים מקבלים מקלות ומפקדים עליהם להכות זה בזה עד שאחד לא יכול יותר לקום. במקומו בא אסיר שלישי, גם רביעי, כך נמשך המשחק מספר שעות.
אנו החבורה של בני הישיבה למזלנו שובצו למשחק, "תחרות ריצה". אני מדגיש "למזלנו". כי איך יכולנו להשתתף במשחק שזקוקים להנחית מכות על גוף יהודי???
תחרות ריצה: עמדו שתי שורות של עמלקים, מקלות בידיהם, זה מול זה, כל היהודים המשתתפים בתחרות הריצה רצים קדימה בכל כוחם כשהגרמנים מנחיתים עליהם מכות על כל גופם בלי הרף.
המשחק החל לקול שאגתם השטני וצחוקם הפראי של העמלקים. שלמה מקלעצק, יצחק ביאליסטוקער ואני, כותב השורות הללו, רצים אנחנו בין שורות העמלקים.
יצחק ביאליסטוקער, החזק בחבורה, רץ קדימה, אך אינו מתרחק ואינו עוזב אותנו לנפשנו. מפעם לפעם אנחנו מוציאים קולות: מישה! איצ'ה! שלמה-לע! אלה הם קולות של סימני חיים שכל אחד משמיע איש לרעהו, כי "שבע נפל צדיק וקם".
שורקים הפרגולים, המקלות נשברים, עייפים העמלקים, נלאים הגרמנים, מתחלפים המכים, מה שלום הידידים? קבוצת הנובהרדוקאים? את הקב"ה הם אוהבים! בו הם בוטחים! שינהג אותם ברחמים ולא יסיר את חסדו מהם לעולמים, לעד ולנצח נצחים.
מספר המשתתפים בתחרות הריצה פוחת והולך… נשארנו מתי מעט. יצחק ביאליסטוקער, המכונה בפינו לאות חיבה איצ'ה, רץ, עיניו יוקדות… קלסתר פניו דומה למלאך עליון… ארשת פניו שלא מעולם הזה הן, אזניו, אפו, בוערים כאש…
מישה!!! שלמה-לע!!! "איצ'ה"!!! מתן תורה היום! בואו ונלכה ונרוצה לקבלת התורה! כד יתבין ישראל…
***
אנו בני דור התקומה – ניצולים, בנים נכדים ונינים – הזוכים לראות במו עינינו את קימום התורה מעפר ואפר, עד שאפשר להגיד היום בבטחה שריבוי היכלי התורה בדורנו הוא כבימים הראשונים בעת עם ישראל היה בתפארתו, מחויבים להודות ולהלל על הנס שמתחולל אל מול עינינו בניגוד גמור לדרך הטבע.
כשנעמוד השנה בליל התקדש החג, נזכור שאת הכוח והעוז אנו שואבים מהאבות והאימהות הקדושים של כולנו, שעקדו צווארם למכים ומסרו נפשם על לימוד וקיום התורה במחשכים. אף אנו נענה אחריהם ובעבורם: נתקיימה בהם וגם בנו ההבטחה האלוקית: שלא תשכח התורה, ונבטיח בכך, שלא תסור מאתנו לעולמים.
נצא לאחר סעודת יום טוב למשמר הלילה בבית המדרש בגאווה ועזות דקדושה, בעצם צעידתנו להיכל ד' – נהיה כמכריזים: יתגדל ויתקדש שמיא רבא ובליבנו נכוון לעילוי נשמת הקדושים.
לסיום אבקש להודות על טוב עין יבורך, מפעל הקודש "גנזך קידוש השם" מרחוב הרב מלצר בבני ברק, שהואילו לאשר את הדברים שהבאתי מרשומותיהם, פעולתם להנצחת מסירות הנפש היהודית לא תסולא בפז, ומשמים ישלם ד' להם גמולם בעין טובה ונפש חפצה.
גוט יום טוב.
צילום: שוקי לרר
