שלום לכם קוראי מגזין במה, ברוכים השבים לגיליון זה היוצא בימים שכה מרטטים את ליבות העם שנזכר בכאב שדין שמים המיט עליהם את ימי הפורענות של חודש זה העומד בפתח, הם שהביאו אותנו לגולה. בד בבד עלינו לזכור את הבטחת הקב"ה שימים אלו יהפכו למועדים, וכפי שאני מרבה להזכיר את רבי עקיבא שהילך עם חבריו התנאים על ההר השמם והוא בחר בבת השחוק, הוא בחר בתקוה, שהגלות תסתיים ונצח ישראל לא ישקר, ונזכה לראות עוד השנה שחודש אב יהיה לנו למנחם משיב נפש.
ההקדמה הקצרה הזו הכרחית לי, ולאחינו בני הגולה, אך לא פחות תודעתה חשובה שתהיה מחלחלת אצל יושבי ציון ועריה, הנתונים בימים אלו למשיסה ואיבה של מבקשי רעתנו מבית. אל ניגרר לשיח השנאה. מנת טשולנט בחוצות העיר בני ברק הוכיחה כאלף עדים שהדרך הנעימה והמנעימה, המתעלמת מההתרסה והשנאה, היא זו שמנצחת, והניצחון הוא פקיחת עיני האחר לראות בטוב ד', בדרך הנועם המקרבת והמאחדת, גם את אלה הכה רחוקים ובועטים.
***
גלות ספרד – מהגלויות הבולטות בהן עם ישראל התגלגל אחר החורבן, וההגליה לאיטליה, כאשר בהמשך הדרך התגלגלו הגולים לחופי אגן המזרח התיכון וקבעו יתד בחופי ספרד. אט אט חדרו לתוך הארץ פנימה, קבעו מושבם ומעמדם בתקופה הידועה כתור הזהב של יהדות ספרד.
מה לא היה ליהודי הארץ? מעמד חברתי רם ונישא, ממון רב השפעה, מהלכים בחלונות הגבוהים, כאשר ההון העצום של האימפריה נוהל ע"י יהודי הארץ ורבניה, תלמידי חכמים מנהיגי עדה, משכילים וסופרים, הון אנושי אשר לא יסולא בפז.
במבט לאחור אנו יודעים שברוך שומר הבטחתו לאברהם אבינו, לולא הגירוש האכזר וכפוי הטובה, לא היה נשאר משושלת יהודי ספרד שריד ופליט. הניסיון העצום שהתמודדו יהודי ספרד שהועלו למוקד על קדושת שמו, היה קתרזיס לאומה כולה, שהציווי: "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה" הוא ציווי ונבואה המגשימה עצמה גם יחד.
רוב רובם של יהודי ספרד עמדו בניסיון העצום בגבורה, מעטים מהם ירדו למחתרת וחיו חיי אנוסים, חיים שהיום אנו כמעט ולא מאמינים שיכולים להתאפשר, למעט ליוצאי ברית המועצות והגוש הקומוניסטי שידעו איך זה לנהל חיים יהודיים במחתרת.
***
חיי השפע של דורנו, כביכול קוראים תיגר על הגלות, אך ברור לנו ואנו רואים תהפוכות דור שבן דוד בא שמתגשם מול עינינו ממש, ואלו הימים, שבהם יהדות בגולה פירושו להתכנס לתוך עצמנו, לראות איך אני עושה טוב יותר לרצות אבי שבשמים, מה מוטל עלי לעשות כדי לקיים רצונו כדין. ימי האבל שיחלו עוד שעתיים פה בשהותי בספרד, עם שקיעת החמה, הם הימים שבהם אנו יודעים ובטוחים שמתחילה בהם ניצוץ הגאולה הקרובה מתמיד. 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים…' היא תפילתי הפרטית לבורא פה בחשכת הגלות, בריחוק מריכוז יהודי, בין הגויים.
בטוחני כי הכנה ראויה לאבלות על ירושלים החרבה, להתהלך בסמטאות מדריד שהילכו בה ראשונים כמלאכים שגלו מארצנו, להפנים את החוסר האדיר של מלכותו יתברך, להרגיש בפנימיות במעשה שאנו חסרים את העבודה, שהיא רחוקה מאתנו, בדיוק במקום אליו הוטלו אבות אבותיי לפני כ-1955 שנים. לכתוב מספרד על תחושות גלותיות בער"ח אב, זה טבעי, אך להרגיש כך בסמטאות העיר העתיקה בירושלים קשה שבעתיים. מאוד קל להיסחף להרגשת גאולה מזויפת ועקרה מתוכן, לרקוד לצלילי מוזיקה קצבית ולנופף בדגל, ואפילו להדר אחר חתיכת בשר מעלה עשן, אך זה אינו סימן לגאולה.
כאן, במדריד וקורדובה, חיו ענקי העולם היהודי שמתורתם אנו יונקים ושבעים עד עצם היום הזה, הם נשענו על מלוכה אדירה שהיה נראה בוודאות שאין רוח בעולם שיכולה לכופפה וודאי לא לעוקרה. ומה נשאר מהאימפריה היהודית האדירה הזו? וודאי שתורתם נשארה לנו לפליטה, אך משענת מגוריהם הייתה רכה וקלה מקנה רצוץ וגלות ספרד החלה תקופה של חושך רוחני וגשמי בעולם היהודי. הדבר היחיד שהחזיק ויחזיק אותנו זהו רק לימוד התורה, ולכשנקבל על נפשנו להתאבל בשחוח נפש אל מול החיסרון הרוחני האדיר בהיעדר בית הבחירה, נזכה לחיוכו של רבי עקיבא שיבליח עלינו מאורו הנעים ונראה בבניית בית הבחירה בזו השנה בע"ה וברננה נעלה את ירושלים השלימה על ראש שמחתנו כולנו אמן.
בשבוע הבא נביא סקירה על מסלולי טיולים והחלפת כח באירופה ההררית, אשר בבין הזמנים הופכת להיות גם מאוד יהודית…
שבת שלום.
