בשבוע שעבר עצרנו את סיורינו המרגש בעיר פועלו של גדול הראשונים בדורו, אדונינו הרשב"א (רבינו שלמה בן אדרת) וגדולי הראשונים שפעלו בספרד בטרם הועם זיוה, כשבכוונתי באמת לפשפש ממעל בשביל להבין את התקופה הגדולה והחשובה הזו בתולדות עמנו, שהותירה לנו עם הנצח, את תורת הנצח כשהיא מבוארת יותר, בהירה כבדולח, מתוך משקפיהם של ענקי הדורות ההם.
גיאוגרפית, אנו מדברים על מקום עם מרחב גדול מאוד, אפשר בהחלט להגדיר את ברצלונה כמטרופולין הגדול ביותר על הים התיכון.
הסיבה המרכזית להתפתחות זו, היא מיקום המטרופולין בין שפכיהם של נהרות הליוברגט מדרום מזרח מחד, והביסוס בצפון מאידך, על הים התיכון במזרחה, כשבמערב גבולה תחום ברכס הרי קויסרולה, היוצרים מטרופולין לא קטן של 500 קילומטר רבוע.
תנאי מזג האויר, והאקלים הים תיכוני הנוח, פיתחו את המקום למרכז סחר ומעבר סחורות בין יבשות, מהגדולים, ואולי החשוב מכולם. כך לדוגמה נמל התעופה הבינלאומי שלה, בו חולפים מדי שנה כ-50,000,000 נוסעים (חישוב מהיר יגלה לנו מספר של מעל 5,700 נוסעים לשעה החולפים בנמל), דבר הנמשך לאורך כל שנות ההיסטוריה, עד ימינו.
***
ברצלונה, כאמור, משמשת כעיר הבירה של קטלוניה, בה נמצאים מרכזי השלטון, בניין הפרלמנט ובית המשפט העליון, ושאר סממני שלטון.
אבל אותנו קוראי מגזין 'במה', מעניין ההיבט היהודי, להכיר את חוליות שרשרת הנצח שהשתרגו ועלו בעיר, כך שאנו חוזרים אחורה בזמן לימי חורבן בית שני, כשבאזור שלטה מלכות רומי ויהודי ארץ ישראל התגלגלו בגלות המרה עד הנה.
עדות להתיישבות יהודים קדומה כל כך בברצלונה אנו מוצאים היום במונז'ואיק (הר היהודים), גבעה נישאת המשקיפה מלמעלה אל אגן הים התיכון, בה קבורים יהודי התקופה הקדומה ההיא.
בתקופה זו – תקופת הגאונים, אנו מוצאים את מכתבי תשובותיו של רבי עמרם גאון מבבל לשאלותיהם של חכמי ברצלונה ועוד.
תקופת הזוהר הזו נמשכה הרבה שנים, הצמיחה לנו את גדולי הראשונים שמימיהם מרווים צימאונינו עד היום, כמו שכבר ציינו במגזין הקודם.
***
נתמקד במה שקרה מאז. 37 שנים חלפו מיום הורמה העטרה וגלה כבוד מבית ישראל בברצלונה, מפטירתו של ראש חכמי ספרד וראש גולת אריאל רבינו שלמה בן אדרת, בשנת הע'.
השנה היא שנת הק"ז, באירופה פורצת מגיפה נוראית, כשבכל יום מתים אלפים ורבבות, במחלה מסתורית שרופאי התקופה לא מצליחים להתגבר עליה ועל המחולל אותה, מגיפה שתקבל בהמשך את השם 'המגפה השחורה' שבה הואשמו היהודים בהפצתה. כך, לא פחות (ספרו את זה לאנטישמיים הסובייטים שעלו לארץ הקודש, שבחוצפתם מעיזים לקרוא לארצנו ביתם, שהם לא המציאו את השנאה, אבותיהם קדמו להם) ותקיפת יהודים החלה להיות חזיון לא שכיח.
כן, קוראים נכבדים, ההיסטוריה של אז, חוזרת היום ובגדול. גם אז, אנשי הצבא והמשטרה, מנעו מהפורעים הנוצריים לחדור למושבי היהודים ולהכותם, רק מי שבגלל עיסוקו יצא מתחום המושב חטף, רציחת יהודים הפכה לשגרה. דמנו החל להיות שוב ניגר כמים.
הרצועה שהותרה הפכה את מצב יהודי ברצלונה לקשה וחמור יותר, עד שכעבור 20 שנה, בשנת הקכ"ז הרצועה הותרה לחלוטין, השד האנטישמי פרץ במלוא עוזו מהבקבוק והיהודים הואשמו הפעם ב… חילול לחם הקודש (כינוי לטכס נוצרי) ועלילה זו היוותה עילה מספקת להתנפל ולהתגולל על יהודי ברצלונה כולה.
בשנה זו, שלא כמו לפני עשרים שנה, האנטישמים של אז עדיין חייכו והגנו על היהודים. הפעם גם אנשי הצבא והמשטרה לקחו חלק בחגיגה, כלאו את כל תושביה היהודיים בשכונה היהודית בבית הכנסת, מנעו מהם אספקת אוכל ושתיה.
כך, בתנאים סטריליים לא אנושיים, נאלצו תושבי ברצלונה היהודיים להיענות לדרישותיו של דון חואן שהיה צאצא המלך – אינפנטה בלשונם, ובעצם שימש כממלא מקום של המלך דון פדרו, לשלם קנס כה גבוה, שבעצם גרם למכה אנושה לקהילה היהודית, רושש אותה לחלוטין, ולא די בכך, הקהילה היהודית נאלצה להקריב שלושה יהודים חפים מפשע שהסכימו להודות בביצוע הפשע וכעונש הועלו על המוקד.
זו הייתה גם הפעם הראשונה שבה החלו בגזירות של נישול יהודים ממשרותיהם הציבוריות והרחקתם ממוקדי קבלת ההחלטות בכלל. החידוש הנוסף שילווה אותנו באירופה עד למלחמת העולם השנייה היה החובה לשאת סימני זיהוי – על מנת שיזהו אותם כיהודים.
אנו כותבים היסטוריה יהודית, רוויה בתורה וגדולה מחד, השפלות ורדיפות מאידך, שלא כמו הנוצרים ותורתם המתאכזרת עד כדי חוסר אנושיות במי שלא הולך בדרכם, ובטיפשות מגישים לחי שניה למכם, אנו משתדלים להימנע מהסטירה הראשונה, וודאי לא מגישים לחי למכים.
***
בברצלונה היהודית, נהי ובכי תמרורים, שוד ושבר ברחובות, שנמשך עשרים וארבע שנים של רדיפות והצקות, סחיטת כספים ומציצת לשד דמם של היהודים, על-ידי המון נוצרים המוסתים בכנסיות, וכל דרשת יום ראשון של איש הדת בכנסיה, היה יום אימה ופחד בשכונה היהודית שאט אט קיבל צורה ומבנה של גטו יהודי מסוגר. בדרך אגב מקור המונח "גטו" – שבעצם מתאר שכונה/אזור יהודי נבדל מתושבי הגויים מסביב, צורת חיים בה בחרו היהודים באירופה בשביל להימנע מחיכוכים עם שכניהם, ברובע היהודי באיטליה בעיר ונציה בשנים ה'ר – ה'ש, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto), מכאן הכינוי שתפס לכל שכונות ורובעי המגורים היהודים באירופה. וכאן הגויים הפכו את הגטו למקום סגור ומאוס, שיהודים אינם רשאים לעזוב את תחומו.
ה'קנ"א – 24 שנים נמשכה האימה ומשטר הטרור הנוצרי, עד ליום המר והנמהר כאמור בשנת ה'קנ"א (לא מצאתי תאריך מדויק, אשמח למי שיאיר את עיני), בו המון מוסת יצא מכנסייה, החריב את השכונה היהודית – קאל בשפתם, שחט את תושביה והרס את בית הכנסת המפואר שהיה בשכונה, כשבחוצפתם כי רבה וברשעותם בנו על חורבות בית הכנסת כנסייה בה הוכרחו הניצולים הבודדים להתנצר.
מצב דברים חמור זה הלך והחמיר עד שלמגינת כל לב, שש שנים לאחר החרבת בית הכנסת והקמת בית התיפלה על חורבותיו, בשנת ה'קנ"ז, הכריז המלך על ביטול הרובע היהודי – החודריה בלשון הספרדית.
מאז הוחרפו רדיפות היהודים, עד שכעבור כמעט מאה שנים, בשנת ה'רנ"ב הונחתה מכת המוות על הקהילה היהודית בברצלונה שגורשה עם שאר היהודים מרחבי הממלכה כחלק ממה שאנו קוראים לו גירוש ספרד, גירוש שהמית כל זכר לחיי היהודים שפעלו בה כה רבות.
אך את הרוח, את הנפש, את התורה והאור הגדול שהותירו ענקי הדורות שחיו בספרד בכלל וברצלונה בפרט, נושמים אנו ברצף יומיומי, עד היום הזה. כשצורבא מדרבנן מתנועע על הסטנדר בשיעור מוסר, הוא פותח את שערי תשובה לרבינו יונה גירודני, רבו של הרשב"א, כשראש הישיבה עמל ומצחו חרוש קמטים, סביר להניח ששקוע הוא בעיון הבנת דברי רבותיו האחרים של הרשב"א: הרמב"ן, רבי יצחק בר אברהם מנרבונא, של תלמידיהם הרשב"א, ותלמידי הרשב"א כמו: הריטב"א, רבינו בחיי בן אשר (כד הקמח עה"ת) ועוד ועוד, זאת נחמתי בעניי כי בם חייתני.
***
ארשה לעצמי נימה אישית: הדברים נכתבים ומועלים עלי הגיליון, ימים ספורים לפני מוצאי שבת הקרבה (פרשת שמות). זכיתי ואני עסוק בהכנות לגומרה של תורה, או כפי שהיטיב להגדירה הגאון הגדול רבי שמואל קמינצקי שליט"א, בסיום הש"ס הענק בניו ג'רזי, מסיבה להתחלת והמשך התורה, אך בכל מקרה היא המסיבה של תכלית קיומנו כאן, כאשר בעת דודים במוצאי שבת, אזכה שוב לסיים עם הציבור את לימוד הדף היומי.
נצרבת בליבי התמונה רבת ההוד של מורי ורבי ראש הישיבה הגאון הגדול רבי חיים זליבנסקי זצוק"ל (נלב"ע בז' כסליו תשנ"ה), אשר בירכני לקראת אחד הסיומים הקודמים, כי אמנם לא זכיתי להמשיך שבת תחכמוני, אך הקשר המחייב עם תורתנו הקדושה, הידיעה שאין מושג כזה יום בלי לימוד, שאין מציאות של חיים אחרי הינתקות מצינור החמצן, היא אשר נוסכת בי עידוד ועוז, מאפשרת לי לצעוד במשעולי ברצלונה של מעלה, בדרכיהם של אבי מורי שיחי' ולמעלה בקודש, מורי ומלמדי מהם השכלתי, שהורו לנו מהי דרך חיים, מהו טעם החיים, החקוקים בליבי יום יום ושעה שעה.
בימים אלו עולים הגעגועים לימי הישיבה וצפים במלוא כובד משקלם, עת לעשות חשבון הנפש, אך בד בבד גם העת לומר מודים אנחנו לך!…
גוט שאבעס קוראי היקרים והאהובים.
