ברוכים הבאים והשבים לקוראי המדור היקרים.
זה עתה נמצאים אנו בשלהי הימים המופלאים של חודש תשרי, חודש בו היינו מוקפים באהבה רבה במצוות שתכליתן הדגשת שהותנו הזמנית בעולם חולף וארעי, לזכות ולרכוש עוד ועוד חבילת מניות מהמצוות החביבות, שהן המטבע העובר לסוחר בין השוכר האנושי המוגבל, למשכיר המיטיב והאין סופי.
התחלנו בחודש שלפניו בחודש אלול בהכנה וזיקוק, בו מדי יום שאפנו לקרבנו את המלך בשדה מחד, ואת גילו ברעדה מאידך, איש איש ומשנת רבותיו – צעדנו יחד לעמוד למשפט לפני מלך רם ונישא.
בטרם שככו כאבי הראש מאימת יום הדין והצום הקדוש, מנגינות עליזות המבשרות על בוא חג הסוכות הממשמש ובא עלו מהבתים ומרפסות הבנאים, ממדרחוב העיר ומשווקי ארבעת המינים, אשרי עין ראתה אלו ומשבחת ומודה לבורא עולם על הזכות שניתנת לנו לחוג את החג בשמחה, מוקפים בחבילות של מניות מצוות מהמובחרות והנאות.
לראות עלם צעיר מביט בריכוז לתוך שדרת הלולב, ובמשא ומתן של דברי אלוקים חיים מתגלה בר אוריין הבקי ומלא, יודע אל נכון מה הוא מחפש, ולמה. האמינו לי שבעולם הגמול נשמעה אוושת בת קול מרוחקת ועמומה של הרא"ש שמתגאה בתלמידיו שמעיינים בקורה שבלולב…
יחד עם זאת, עלינו לזכור ולהזכיר לנו ולבנינו, שהרי מצוות הזיכרון היא אבן יסוד מושרשת בעבודת השם יתברך, שהיו ימים שבהם לנענע לולב היה עניין של חיים ומוות, ונוי סוכה היה משהו דמיוני שהורים וזקנים סיפרו לבנים ולנכדים, כי קיום מצוות בגולת אריאל, היה אסור בתכלית. הרא"ש שאותו הזכרנו נאלץ לברוח ממקום מחייתו בגרמניה העשירה לספרד השאננה, אחרי שרבו המהר"ם מרוטנבורג נפטר בכלאו בסרבו להשתחרר בעד 20,000 מרק זהובים שדרש המלך רודלוף הראשון יימח שמו, קיסר עריץ ופגע רע ליהודים.
***
כמדומני שהזכרתי בעבר את הסוכות בגטו ורשה. בילדותי תיארו דודי אמי שתחי', על אומנות הסוכות ונוי הסוכה שנצברו במשפחתם. געגועי ילדות שצפו בזיכרונם, הם הפליגו לתאר את יפי החג גם בעוני מרוד, אך כל זה היה כאין וכאפס, כשתיארו את הסוכה שנבנתה בסבך המרפסות בהיחבא מהנאצים הארורים ושכניהם הפולנים הארורים משתפי הפעולה עמם, או אז נצצו עיניהם. זיק של מסירות נפש נדלק בעיניהם העייפות והכבדות מזוקן.
איננו צריכים נדוד כה רחוק, די היה להסתובב בימי תשרי העליזים בקהילות אירופה של היום, שלמעט ריכוזי יהודים בווינה, אנטוורפן, גייטסהד ולונדון, ועוד כמה מהן כמו צרפת, היהדות נקלית ונחלשת, ההתבוללות אוכלת בעם כל חלקה טובה. קהילות שבעבר היו מושא לתפארת והערצה, כברצלונה של הרשב"א והדומות לה, היום בקושי שנמצאו בה חיים יהודים שוקקים, ודאי שלא ניתן להעלות על הדעת הימצאות בני תורה וישיבה.
שליחות מצווה שנקרתה בפני ומקל הנדודים אותו אחזתי בימי חול המועד, חשפו אותי לכאב לב ועגמת נפש. היה זה כשנכנסתי להתפלל באחד מבתי הכנסת השוקקים ביותר שהיו באירופה שלפני המלחמה, עטרת תפארת של תורה וחסידות, בניין מרשים והיכל תפילה שכולו אומר כבוד והדר עד היום, אך הרב הישיש היושב בראש בית הכנסת, אינו ניצב מול קהל מתפללים. מולו ניצבת חצובת מצלמה… לתמיהתי נעניתי, שהרב בזמן שהוא מתפלל מצולם ומועלה בזום במרשתת, כך יהודים קשישים או מזדמנים שנחה עליהם הרוח, יכולים להצטרף אליו לתפילה ולחזור אחריו את מילות הסידור. תשאלו איך היו סדר ההושענות בהקפת הבימה במתינות בכדי להספיק את הסיבוב? בהשפלת מבט אענה: לא היה מניין.
נאלמתי דומיה כשעיני לחה, מהאסון שפקד את בת עמי, על צער השכינה, שאני עד לה במוחשיות כה בוטה וכואבת.
***
בחו"ל כידוע, שמיני עצרת ושמחת תורה נחוגים בימים נפרדים, מנהגים שונים ישנם לעניין הישיבה בסוכה בשמיני עצרת, אך עבורי הישיבה הייתה ישיבה של גלות, העובדה שבדיוק בשמיני עצרת ערב שמחת תורה זכיתי לסיים מסכת – נתנה לי תקוה וסיבה לשמחה שנובעת ממקור טהור, זכיתי שיכולתי להדביק בה את הסובבים, להרעיף עליהם טללי חיים ולתאר באוזניהם את האווירה של איך נראה בן ישיבה, כשתפילתי נישאה עם קיום המצווה שנזכה לבנות ולהיבנות מחדש בארץ חיבת ציון.
אשא תפילה בדמעה, שיהיו הדברים שמטרתם להרבות אהבת השם, חיזוק ותועלת, ק-ל נא רפא נא לה – גיסתי האישה הצדקנית צפורה פיגא בת טובה, אשת חבר תלמיד חכם מופלג, שחייה תלויים לה מנגד וזקוקה לרחמי שמים מרובים. ישלח דברו וירפאה, אמן.
