ממידותיו והליכותיו האציליות של ה"טשעבינער-רב", כפי ששמענו מתלמידו המובהק הגאון הנודע רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל בשיחה מאלפת שהתקיימה בביתו של ידיד נפשו, הגאון הנודע רבי אברהם הכהן קופשיץ זצ"ל ראש כולל דישיבת טשעבין ורב שכונת נוה צבי
על הקשר המיוחד והקרבה המיוחדת שהיו להגאון הנודע רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל עם מורו ורבו הגאון מטשעבין זי"ע, שהחל בבחרותו, ניתן לראות בשו"ת 'דובב מישרים', ספרו הבהיר של הטשיבינער-רב, שם מופיעה תשובה שכתב הרב להגר"א גינחובסקי בימי בחרותו, טרם בא לנישואין, בה הוא פונה "למיול"ח, חתן בני חורג, הבחור הגדול בתורה'… כפי הידוע, הטשעבינער-רב שהיה איש אמת, לא מיהר להאציל תארים מיותרים למי שלא היו ראויים להם.
ומדוע בחר הגאון מטשעבין זי"ע להגאון רבי אברהם דווקא בתואר זה? על כך סיפרו את שהיה בשמחת אירוסיו, שם נכחו מרנן הגאונים מטשעבין ורבו הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, בעל ה'חזון יחזקאל' זי"ע. ה'חזון יחזקאל' החל לדבר בשבח החתן ואמר שאינו יודע באיזה תואר לכנותו ואיזה שבח לומר עליו, כיון שכל התארים הנאמרים בדרך כלל נדושים ולכן אין בהם כדי לתאר את דמותו. לכן רוצה לתארו בתואר שלא אמר על אף אחד: 'הגדול בתורה'. מרן הגה"ק מטשעבין זי"ע שהכלה הייתה נכדת רעייתו בזיוו"ש, שמע את הדברים, וכשכתב לו תשובה אימץ לעצמו את התואר שקבע עליו ה'חזון יחזקאל' כ'הבחור הגדול בתורה'.
יתירה מזאת, בשבת העלייה לתורה של הגר"א גינחובסקי, שהתקיימה בשכונת רחביה, נשא ה'חתן' פלפול כפי הנהוג, כדרך החתנים. אולם מחמת ההמולה והרעש, לא שמע הגאון מטשעבין את כל דבריו. עם תום שמחת ה'קידושא-רבא', פנה לחתן וביקש הימנו לחזור על דרשתו. הגאון מטשעבין כל כך התפעל מהדברים הבהירים שהשמיע לו החתן, עד שהעיד בו כי רואים עליו שהוא בקי בספרו של ה'פרי מגדים'… כל התורה הייתה מונחת לו בקופסא. לא מיבעיא הש"ס והראשונים אלא אפילו על ספרי האחרונים שלט שליטה מוחלטת.
מאז שהגיע לפרקו, עם נוו"ב הרבנית תליט"א, אחייניתו של הגאון מטשעבין זי"ע, היה עולה ובא אל הבית הגדול, תל תלפיות של המוני בית בית ישראל, והציע לפניו את ספקותיו. הטשיבינער-רב אהב להשתעשע עם העלם האברך הצעיר בדברי תורה. ונהנה לראות את חידושי תורתו פרי תנובתו.
בשנת תשכ"ח, כשעברה הישיבה למשכנה החדש, הגר"א גניחובסקי שהיה אז אברך כבן שלושים, נתמנה לר"מ בישיבה לפי צוואת ובקשת מרן הגה"ק מטשעבין זי"ע.
מתמסר להצלחת התלמידים
סיפר הגאון רבי אברהם גינחובסקי זצ"ל: מעמד מיוחד היה ביום שישי כאשר הטשיבינער-רב בחן את התלמידים, ראו שם נפלאות מאצילות מידותיו, מצד אחד הצליח לעמוד על הישגיו של כל אחד מבני הישיבה, ומאידך נזהר מאד שאף אחד לא יצא מבויש. הוא היה מתחיל לבחון מן הקל אל הכבד, ובפקחותו ידע איך לשאול בצורה שמעולם לא נכשלו בבחינה, וידע איך לסבב את הענינים כך שהבחור יענה נכונה. לדוגמא היה רומז או מתחיל מעט ונותן לתלמיד לסיים, ולפעמים היה מוצא בית אב לדברים שהתלמיד השמיע בדעת אחד המפרשים, וחוזר להבהיר ולהדגיש לכולם שדעת תוס' עליו דיבר היא אחרת".
הוסיף הגר"א גינחובסקי זצ"ל: "אחד התלמידים סיפר לי שהיתה תקופה שבה נחלש ולא ידע לעמוד בכור המבחן, הגאון מטשעבין שתק ולא העיר לו, אולם כאשר השתפר וידע יותר, ראה כיצד פניו של הגאון מטשעבין אורו ושמח, וזה עצמו גרם לו לרצות לעלות עוד ועוד.
"היה תלמיד ישיבה שנכנס בקביעות לדבר עם הרב בלימוד. וסיפר שהרב מטשעבין היה מאזין תמיד לחידושיו, והיה משבח תמיד את חידושי התורה, והיה חוזר ואומר כמה פעמים: 'יפה מאד', 'יפה מאד', כאשר היה רוצה לומר שיש הערה על הדברים בדברי התוס' או בראשונים היה מוסיף אחר כך ואומר: 'אולי תעיין בתוס' פלוני', או בראשון פלוני, והיה משתמע שאומר זאת דרך אגב, אולם לפעמים ראה אחר כך שאכן שם מבואר אחרת וכד', אבל הגאון מטשעבין בעדינותו לא אמר זאת במפורש".
איזהו מכובד המכבד את הבריות
הגר"א קופשיץ זצ"ל, על גדול כבוד הבריות שרבינו הגאון מטשעבין הקפיד על כך נוראות, ניתן לחבר שו"ע חמישי מהנהגותיו ואורחותיו:
היתה תקופה שרבינו מסר שיעור לילי בביתו לכמה תלמידים, הדבר נודע לעוד כמה בעלי בתים והחלו להגיע לשיעור אנשים נוספים בעלי חנויות ועסקים, בתוכם הצטרף לשיעור בעל חנות דגים, ומבגדיו נדף תמיד ריח של דגים.
רבינו שהיה אסטניס מטבעו סבל מאוד מהריח ובכל יום לאחר השיעור חש ברע. רבינו ניסה לרמוז לו בשיעורו, הוא היה מספר להם סיפורים על נקיות המביאה לידי פרישות וחסידות, אך הלה לא הבין את הרמז.
למחרת שוב פתח רבינו בסיפורי צדיקים וסיפר שהיה גדול אחד שהיה לובש בגדים נאים ונקיים קודם לימודו, ולא חפץ ללמוד עם 'בגדי עבודה', אבל מוכר הדגים הלז לא תפס את הרמז. וכך כל יום סיפר רבינו מעשיות והוא המשיך להגיע בבגדיו הנודפים. בלית ברירה נתבטל השיעור שרבינו חש ברע כל אותם ימים וכמעט נחלה מזה, ולא הסכים בשום אופן חלילה שיעירו לו על כך ונימק ללומדי השיעור את הפסקת השיעור מחמת חולשתו הרבה שאינו מרגיש טוב וצריך הוא למנוחה. עד כדי כך הייתה מסירותו של רבינו לבל יבייש יהודי, ח"ו".
