מסכת ארוכה הייתה נדודי ה'גלות' של האחים הקדושים רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'ענסק זכותם תגן עלינו ועל כל בית ישראל. רבות סופר בפי חסידים ואנשי מעשה על הדרך המיוחדת והעבודה הכבירה בזיכוך החומר וקירוב בני ישראל לאביהם שבשמים באותן שנים בהן גלו מארצם וממושבם וסיבבו בעיירות וכפרים.
באחד הימים לנדודם, נקלעו האחים הק' לאחת האכסניות הפזורות על אם הדרך, היה זה פונדק גדול אליו היו באים לשתות לשכרה. בערב התקיימה בפונדק מסיבת הוללות של איכרים שיכורים.
הרבי ר' אלימלך ואחיו הרבי ר' זושא לא שתו ליבם להמולה המתחוללת בפונדק, ופנו לנום תנומה קצרה על יד התנור, בכדי שיוכלו לקום לתיקון חצות. הרר"א היה בצד הפנימי, ואילו אחיו הרבי ר' זושא היה בצד החיצון. במשך הלילה כטוב ליבם של האיכרים הפוחזים ביין, לאחר שלגמו לשכרה כמויות יי"ש, הציע אחד מהם והצביע אל עבר האחים הק': 'הנה העניים העלובים הללו שבפינת הפונדק נמים את שנתם, נעיר אחד מהם ויבוא לרקד לפנינו וישמח אותנו'.
תפסו המגושמים השיכורים ברבי ר' זושא וציווהו לרקוד, בכל ריקוד וריקוד טפחו הללו בו בידיהם הגסות. הרבי ר' זושא קיבל את הכל באהבה. לאחר שבאו הפוחזים על סיפוקם, הניחו לו, והוא שב לפינתו לתת מנוחה לעצמותיו הכואבות.
בהתיישבו, פנה אליו הרבי ר' אלימלך והציע לו: 'למה הנך צריך לסבול הכל לבדך? אנא, החלף עמי מקום, ובפעם הבאה ייקחו אותי'. תחילה סירב הרבי ר' זושא, אך הרר"א הרבה לשדלו להחליף עמו את מקומו, הוא ייכנס פנימה ואילו הוא, הרר"א, ינוח בצד החיצון, עד שנעתר לו.
לאחר זמן אזרו האיכרים כוח ונתנו עיניהם שוב ביהודים השוכבים הנחים בצידי הפונדק, אך אז נמצא אחד מביניהם שאמר: 'מה פשעו של היהודי השוכב בחוץ לרקד לפנינו? הפעם ניקח את חברו שירקד אף הוא'. הצעתו נתקבלה בלב המתהוללים והפוחזים, ושוב נלקח הרבי ר' זושא לרקד לפני השיכורים.
גחן הרבי ר' זושא לאחיו הרבי ר' אלימלך ואמר: 'רואה אתה אחי, אין אדם אדון לעצמו, מי שנתחייב מלקות לא יפטר מהם על ידי שישנה את מקומו' (אורח לצדיק, בהקדמת הספר. ובספר אהל אלימלך אות קע"ז, בשם הגאון רבי צבי יחזקאל אב"ד פלונסק. אשר היה מספר סיפור זה נגד העוקרים דירתם לחו"ל, בחשבם שלבטח ייטב להם שם ויוכלו לברוח מגזרת ד').
הביזיונות שספגו בנדידתם
דרכם הנסתרת בה צעדו והסתתרו מעיני הבריות, עמדה להם לרועץ, לא אחת סבלו מנחת זרועם של בעלי הבתים שבמחיצתם התארחו. אחת הפעמים אירעה בעת שהתארחו ושהו באכסניה כפרית, טרם האיר הבוקר, פנו האחים הקדושים לפנות לדרכם לעיר אחרת, ברם באותה האכסניה נגנב כיכר לחם.
בעל הבית חשד ברבי ר' אלימלך, כי הוא גנב את הכיכר, ושלח את משרתו להפליא בו את מכותיו.
המשרת הערל יצא לדרכו, ובתוך זמן קצר השיג את הרר"א ומיהר להפליא בו מכות נמרצות. באותה שעה פרצה דליקה באחוזה, בעל האכסניה הרהר לעצמו שמא הגיע לו עונש זה בעבור שחשד בכשרים. מיד רתם את סוסו להשיג את משרתו ולהניאו משליחותו, אך בדהירתו כבר פגש את המשרת בשובו, תוך שהוא מהלל ומשתבח כי עשה את השליחות על הצד היותר טוב.
בעל האכסניה הצטער מאוד ומיהר למקום שעמד הרר"א. כאשר התקרב אליו בעל האכסניא, הבחין לתדהמתו כי הרר"א נשען על גזע אילן, מוכה וחבול מכף רגל ועד ראש ונושא תפילה השמימה: 'ריבונו של עולם לא אעמוד להתפלל, עד שתכבה האש מבית האכסניה'. מששמע זאת בעל האכסניה השתטח לפני רגליו, וביקש את סליחתו ומחילתו על התנהגותו הרעה. אך הרר"א השיב לו: 'עוד לפני בואך מחלתי לך מחילה גמורה, ואף התפללתי שלא יאונה לך כל רע' (סיפורי יעקב אות כא, אהל אלימלך אות קכ).
