אחר שהשיא הרה"ק רבי טייטלבוים מאוהעל בעל ה'ישמח משה' את בתו להרה"ק רבי אריה לייב ליפשיץ, בעל ה'אריה דבי עילאה' שהיה חסיד לובלין, הסכים לאחר הפצרות חתנו לנסוע עמו אל הרה"ק ה'חוזה מלובלין'.
הוא החליט שאם ימצא תשובה לשאלה כיצד החסידים מצליחים כל ימיהם להיות בשמחה – ייהפך לחסיד. וכך מסר בשמו נכדו הגדול הרה"ק רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים בעל ה'ייטב לב' בספר 'ייטב פנים' (מאמר יפה לעיניים אות י"ח):
"שמעתי מפה קדשו של מורי זקני (הרה"ק בעל ה'ישמח משה') שסיפר לי, כי בעת עמד על המחקר להבין דרכי החסידים והוטב בעיניו, עלה בלבו קושיא אחת, אשר מדרכן (של החסידים) לשמוח תמיד, והלא מבואר בשולחן ערוך (או"ח ס"א ס"ג): 'ראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש'?
"ויהי בנסעו לקבל פני רבו הקדוש מו"ה יצחק יעקב (ה'חוזה') מלובלין, עלה בלבו להתחנן אל ד' הבוחן לבות: 'אנא ד' אתה יודע מחשבותיי ועומק לבבי, כי רצוני לבל יקשה בעיני דבר, היה נא עמדי וקומה בעזרתי אשר בבואי אל הצדיק הקדוש ההוא, יתרץ לי קושיא הנזכרת, כי כבר אמרו חכמים (שבת דף ק"ד ע"א) 'הבא ליטהר מסייעין אותו', לא אמרו מסייע לשון יחיד דהיה משמע שהקב"ה לבדו מסייע, כי אם מסייעין לשון רבים, על כן גם אותו צדיק יסייע לי להעמידני על האמת'. היה עומד בתפילה וחישב עם קונו…
"והיה כבואו אל הצדיק הק' (ה'חוזה' מלובלין) זלה"ה, תיכף שאל אותו: 'מדוע פניכם כחושים היום? הן אמת שכתוב בשו"ע שראוי להיות מיצר על החורבן, אבל כבר אמר החכם (חובות הלבבות שער הפרישות פרק ד') 'צהלה בפני ואבלתי בליבי', הן תאמינו לי כי אנחנו אומרים תיקון חצות בבכיה והספד, ועם כל זה הכל בשמחה. וכן למדנו רבינו הקדוש רבי ר' שמעלקא זלה"ה מניקשלבורג, על פי משל למלך שנשבה למרחקים, ועמד לפוש אצל אחד מאוהביו. וכראותו את המלך בשביה הלך ובכה מאין הפוגות, ועם כל זה שמח כי המלך מתאכסן אצלו.
והנמשל מובן כי השכינה עמנו, ואם כי לא היה מהראוי לגלות הדבר הזה, כדכתיב (מיכה ו', ח') הצנע לכת עם ה"א, אבל כבר אמרו חז"ל הבא ליטהר וכו', לא אמר מסייע אלא מסייעין וצריכים גם 'אנחנו' לסייע'. עד כאן דברי קדשו של רבינו הקדוש מלובלין אל מורי זקני [הרה"ק ה'ישמח משה' זלה"ה".
וידוע כי דברים אלו, יחד עם רוח הקודש של הרבי ה'חוזה' מלובלין, שידע מה שבלבו, השפיעו על הרה"ק ה'ישמח משה' שהפך לחסיד מובהק של ה'חוזה' ובהמשך הנהיג חצר גדולה בחסידות וממנה הסתעפה חצר קדשו לחסידות סאטמאר, אשר רבבות אלפי חסידים מסתופפים בצילה.
רודף ק-ה ישיגו בימי בין המצרים
בספרי רבותינו אבות החסידות (ראה בספה"ק 'עבודת ישראל' להרה"ק המגיד מקוז'ניץ זי"ע, פרשת מסעי) מובא שימי בין המצרים מסוגלים להגיע למדרגות נעלות יותר מכל השנה, ואף על פי שהיצר-הרע והסטרא-אחרא מנסים להתגבר על אדם ביתר שאת ויתר עוז, מכל מקום אם ירצה בדווקא יוכל להגיע לידי התעלות בעבודת ד' דווקא בימים אלו. וזה מה שפירשו בספה"ק הפסוק 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', – היינו כל רודף ק-ה, מי שרוצה לעבוד את ד' בכל מאודו – 'השיגוה בין המצרים', – יכול להשיג זאת דווקא בימים אלו.
וכעי"ז גם כתבו בספה"ק, 'רב לך שבת בעמק הבכא', והיינו שהשבתות בשבועות אלו הן נשגבות למאוד, והיינו שימים אלו עם כל שפלותם וחשכותם, מסוגלים לעלות את האדם למדרגות רמות.
גם בפירושו של המגיד מקוז'ניץ (עמ"ס אבות פ"ב משנה י"ד) הביא מהלך זה: "דוגמא ומשל, כשהשר יושב בפלטין לו, אז אינו בקל לבוא אצלו, מחמת השומרים והסובבים אותו, וגם צריך להביא לו תשורה גדולה לראות פניו. אבל כשהשר יוצא לדרך, קל לבוא אצלו, וגם תשורה מועטת נחשבה בעיניו בד' גלוסקאות או בחלה יפה, ומקבל אותו בסבר פנים יפות, מחמת שהוא בדרך. ומכל מקום לראות אותו בדרך יותר קל".
ומן המשל הוא שב ומלמד את הנמשל: "ובימים האלו יוצא הבורא ב"ה, מחמת חוזק הימים וחריפותם, ועל ימים אלו נאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים, פירוש: כל רודפי ד' השיגוה. כי הבורא יתברך יוצא לעזור ולסעד לנו, כמו שכתוב אהי"ה אשר אהי"ה – גמטריא כ"א – אלו כ"א יום שבין המצרים, אהיה עמם בעזרתם. לכן קל להתקרב עצמו אל הבורא יתברך בימים אלו משאר ימים".
שהמלך יוכל לשוב לארמונו
ושמעתי פעם מחסידי קמאי לבאר את הדבר, שאין הכוונה בגלל שאנו קרובים אל הקב"ה בימי בין המיצרים – שקל להתקרב אליו בימים אלו, לכן זוהי ההזדמנות לבקש הנאות ומותרות, שיחשוב האדם שאם אנו כבר קרובים אליו, מדוע לא לנצל את ההזדמנות לתפילות ותחנונים כמו שאנו מבקשים ב'אבינו מלכנו' בראש השנה ובעשי"ת, לפרנסה, לרפואה, לחיים טובים? – ממש לא!
שכן כל ההתקרבות לבורא יתברך היא מחמת שהוא יוצא כביכול מארמונו ומגיע אלינו נמוך, והייחס צריך להיות כמו מלך הנמצא בשדה ולא בארמונו, שכל הרוצה להתקרב אליו דואג לו שלא יחסר לו כלום למרות שהוא לא בביתו, מבקש להגיש לו הדברים הצריכים לו וליתן לו תחושה כפי שהוא בארמונו ויחד עם כל הדאגה לעשות הכל שיחזור במהרה לביתו. וזה כל ההתקרבות, שחושב על העת על צרכיו של המלך ואינו חושב על צרכי עצמו.
אבל אם ייגש האיש למלך הנמצא בדרכים ובמקום להתקרב אליו בדברים שלצרכי המלך מתחיל לבקש מהמלך צרכי עצמו, מדבר עמו על מסחרו ומבקש הטבות ואינו מתייחס כלל לסיבתו של המלך הנמצא בשדה, הרי שלא רק שאינו מתקרב אלא מתרחק!
זו עבודת ההתקרבות בימי בין המצרים למלך מלכי המלכים, ששכינתא בגלותא, לקונן על החורבן ולעשות מעשים טובים כדי שהמלך יוכל לחזור להיכלו בית המקדש ותפארתו במהרה בימנו, אמן.
